עלך (כן, בעלך) כורך את שיער הצדעיים הלבן שלך סביב אצבעו כמו תפילין.
שנים חיכיתי לזה, הוא אומר לך, תראי איך גדלת יפה. וגם השמלה הזאת האדומה, הוא אומר, זאת השמלה שאני הכי אוהב. להוריד.
ואת מנסה שלא לחשוב על גוף אחר, נגיד של אישה אחרת, שהולכת ברחוב, שדרות רוטשילד נגיד, עם השמלה הזאת ממש, נגיד בכחול, ואיך גם אותה הוא רוצה לפשוט. זאת השמלה, את חושבת.
זאת השמלה, את אומרת בקול. והוא עונה שלא, זאת לא השמלה, זאת את שמוצאת חן בעיניו.
ומתחשק לך להקשות. או לריב. כי בפנים, במקום סודי, נדמה לך שהוא בכלל לא יודע מי "את".
ואם הייתה לי יד אחת, את אומרת, גם אז?
כן, הוא עונה. אפילו יותר.
ואם הייתי גיבנת? את שואלת ומתהלכת בחדר המלון כמו קוואזימוטו
גם אז, הוא צוחק.
ואם אני בת שמונים, יבשה, חלולה, שקיות ציצי עד הברכיים, שיניים בכוס?
מחכה בקוצר רוח, הוא אומר. אימא שלך בת שמונים והיא מהממת.
ואם יגדל לי זין?
יא מגעילה, הוא אומר. עד כאן.
אבל זו אותה אני רק עם זין! את כאילו נעלבת.
הוא מניד את הראש שלא. ופתאום הוא נראה לך מותש ורחוק.
ואת יודעת שניצחת.
ואת קצת מצטערת שניצחת.
אז את מפנה לו את הגב, ניגשת לספרייה הענקית שבחדר במלון ושולפת משם ספר על וולסקז. לא המתאגרף, הצייר. אבל וולסקז הזה תמיד עושה לך לבכות. או שאולי זה משהו אחר. מה זה משנה.
שעה קודם את ובעלך עומדים בקבלה של מלון מונטיפיורי. עם המזוודה הקקמייקה שלכם והכפכפים. כמו מהגרים. מהפרברים.
המקבלת מאחורי הדלפק נטולת גלוטן וחזייה. הג'ינס שלה מחבק חלקי גוף שיש רק לתלאביביות.
אנחנו נשואים, את אומרת לה בקול. שלא תחשוב שאת הפילגש חס ושלום. שבעלך מתפרפר חס וחלילה.
21 שנים. היום! את מכריזה ומחכה לזיקוק. ולשיר.
אבל הנטולה רק קורצת לך.
ססאממק. מה קשור עכשיו קריצה מה? אנחנו נשואים, אומרים לך. אין קריצה בנישואים. אין.
ובכל זאת את קורצת לה בחזרה. כמו פילגש. כמו עמה. כמו פאתטית. כמו זקנה. כמו מהפרברים.
תיהנו, היא אומרת ומוסרת את המפתח לבעלך.
תיהני את בעצמך כלבה, את חושבת.
בדרך למלון עוד הספקתם לעצור בבית מרקחת לקנות זה וזה. בעלך כבר עומד ליד הרוקח ואת עוד משחילה גם ריזולטס לכינים. שלא יהיה רק זה וזה. לא נעים.
אנחנו נשואים! את אומרת לרוקח ותוהה כמה הוא הוציא בפסיכומטרי.
יש לנו ארבעה ילדים, את מנדבת למקרה שהוא מתחת ל 640, שזה הציון שלך. וזה בלי קורס. ככה את, גאון מלידה.
עכשיו את מסתכלת על בעלך הישן. בגללך הוא בטח חולם על נשים בשמלות אדומות. עם או בלי זין.
ואת נזכרת איך רקדת איתו לשיר של תיסלם, במסיבת פורים של כיתה ו' במרתף של ורד לזארוס. הוא חבש כובע בוקרים כזה מעור נוקשה ולבש חולצת משבצות. והלב שלך עשה פיפ פיפ פיפ פיפ כמו משאית שנוסעת אחורה בלי מראות. ואת נזכרת בפעם הראשונה שהוא טס במטוס. וזה היה איתך. ולימדת אותו איך פותחים את המגש הקטן בגב הכיסא. ואת נזכרת שבדרך לירושלים האוטו הראשון שלכם שבק והוא עמד שם בגשם עם מכסה המנוע הפתוח וקילל. ואת עקבת, מבעד לשמשה הקדמית, אחרי טיפות המים שגלשו לו מהשיער לצוואר והתפללת לאלוהים שהרגע הזה לא יגמר. את גם נזכרת איך הוא שתה פעם בקבוק שני ליטר ככה בשלוק אחד ובסוף הוא קינח את הפה עם הזרוע וחייך אליך. ובפעם הראשונה שהוא ראה לך דמעות הוא עשה ריקוד קטן כזה כמו מי שרואה גשם לראשונה והוא אמר לך שאף פעם אף אחד עוד לא בכה בגללו. אז הפסקת לבכות והתחלת לצחוק.
וגם עכשיו את מפסיקה לבכות ומתחילה לצחוק. והוא מתעורר מהצחוק שלך. ומושך אותך אליו קרוב. ופורם לך את שרוכי השמלה האדומה.
שנייה, את אומרת וקמה לנעול את הדלת.
על המפתח כתוב "חדר 21", כמו השנים שלכם שאתם חתונים.
יש מצב שנהייה נשואים גם בשנה הבאה. אני אומרת לו.
זה בסדר מבחינתי אם זה יקרה, הוא אומר לך. זה ממש בסדר. אבל קודם תחזירי את הספר שגנבת רות.
איזה ספר? את מעפעפת בריסים שלך.
זה ששמת בתיק שלך רות. של הצייר הזה.
לא רוצה, את אומרת.
אבל את יודעת שהפסדת.
ואת קצת שמחה שהפסדת.
