יום אחד בגיל תשע התחלתי לגמגם. עד היום אני לא יודע מה הסיבה, אבל המילים סרבו לצאת יפה מהפה.
בלילה של אותו יום החלטתי להתחזות לאילם. חשבתי שיותר נוח להתנהל בחברת הילדים בלי מילים מאשר עם מילים שבורות. בימים שעליהם אני מדבר לא היו קלינאי תקשורת ולא פורום של מגמגמים באינטרנט. היה גם "צדק פואטי" ובכל שכונה היה מגמגם אחד, כך שלא ידעתי איך נראה אותו גמגום בפיו של מישהו אחר. בלילות הייתי מנסה לדבר עם עצמי. היו מילים בנות הברה אחת, כמו למשל המילה "סוס" שלא עברו את מחסום השפתיים, והיו מילים שהיו הפרסות המגומגמות של אותו סוס.
ההורים שלי היו בהיסטריה. הילד השותק העציב אותם מאד. הם ניסו רופאים, מטפלים אלטרנטיביים והשתיקה רק הלכה וגברה. יום אחד הגיע לביתנו נציג מקופת החולים וסיפר בהתרגשות על רופא שהגיע מניו יורק ושמומחיותו היא מיגור הגימגום. ברור שנסענו אליו, לקופת החולים "זמנהוף" שהייתה באותם ימים המרכז הרפואי הגדול של תל אביב.
והנה שם בחדר ההמתנה פגשתי בפעם הראשונה עוד מגמגמים. המפגש היו טראומתי. כל שאלה כמו "לאיזה שעה הזמינו אותך" נמשכה שעה. אפשר היה להיכנס לרופא ולצאת והשואל עוד היה באמצע המשפט. הטראומה הזאת גרמה לי לשבת מול הדוקטור ולדבר כאילו שבחיים לא גמגמתי. אבי ואמי היו בשוק. מצד אחד שמחה גדולה ומצד שני (והם לא הודו בזה) מעט מבוכה על ש"בזבזנו" את זמנו של המומחה על בעיה שלא הייתה.
אגב, בשפה של הרפואה קוראים לזה "טיפול בהלם".
במשך שנים "חכיתי" לחזרתו של מר גימגום. לא רציתי שום דבר שיש בו פומביות דיבור כמו בר מצווה למשל. הנקמה שלי, אם אפשר לקרוא לזה נקמה מוטבעת בכל מילה שאני אומר מאז:
נקמת הילד המגמגם
הַיּוֹם אֲנִי מְדַבֵּר לְזֵכֶר הַמִּלִּים שֶׁפַּעַם נִתְקְעוּ לִי
בַּפֶּה,
לְזֵכֶר גַּלְגַּלֵּי הַשִּׁנַּיִם שֶׁפּוֹרְרוּ הֲבָרוֹת
מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן וְהֵרִיחוּ אֶת אֲבַק הַשְּׂרֵפוֹת
בָּרֶוַח בֵּין הַלֹּעַ לַשְּׂפָתַיִם הַחֲשׁוּכוֹת.
חָלַמְתִּי אָז לְהַבְרִיחַ אֶת הַמִּלִּים שֶׁנֶּאֶרְזוּ כִּסְחוֹרוֹת גְּנוּבוֹת
בְּמַחְסְנֵי הַפֶּה,
לִקְרֹע אֶת אֲרִיזוֹת הַקַּרְטוֹן וְלִשְׁלֹף אֶת
צַעֲצוּעֵי הָאָלֶף-בֵּית.
הַמּוֹרָה הָיְתָה מַנִּיחָה יָד עַל כְּתֵפִי וּמְסַפֶּרֶת, שֶׁגַּם משֶׁה
גִּמְגֵּם וּבְכָל זֹאת הִגִּיעַ לְהַר סִינַי.
הָהָר שֶׁלִּי הָיָה יַלְדָּה שֶׁיָּשְׁבָה
לְיָדִי בַּכִּתָּה, וְלֹא הָיְתָה לִי אֵשׁ בִּסְנֵה הַפֶּה
כְּדֵי לְהַבְעִיר לְנֶגֶד עֵינֶיהָ,
אֶת הַמִּלִּים שֶׁנִּשְׂרְפוּ בְּאַהֲבָתִי אוֹתָהּ.
נ.ב.
אחרי פרסום השיר התקשרו שלוש בנות. כל אחת הייתה בטוחה שהיא זו שישבה לידי בכיתה...
----------
לטעימת קריאה מתוך הספר, לחצו כאן: