"מה זה צמח לך שם מתחת לחולצה."
"כמה עשבים שוטים שהציצו בערוגה", צחקקה שירה.
דוד העביר את אצבעותיו בגדילי הציצית וסירקם בגאווה מול הבוז שרכשו לו חבריו. פתילי הצמר, שקרניים זהובות פגעו בהם, נעמו לעיניו השחורות. הוא תחב את גדילי הציצית תחת בשרו בתנועה קלה, כאילו רגיל היה בדבר. צלצול הטלפון בכיסו קטע את המערכה הראשונה ופתח חזית נוספת בקו השני. קול תקיף דרש לקבוע מועד לגמר העבודה, ופרט והאריך כיצד נפל עליו חורבן מאז החלה הבנייה המחודשת של חנותו הקטנה. דוד גרד בנחישות ובקפידה את הפתיתים הלבנים שכיסו את קשתות אצבעותיו. שירה ניצלה את ההפוגה ומשכה את בועז לשיחת היוועצות במטבח. היא יצקה מעט מים בקומקום תוך שהיא לוחשת דברי סוד באוזניו של בועז. אחר כך הציבה שלוש כוסות זכוכית על מגש הנחושת שקנה עבורם דוד לפני ימים אחדים. ידיה רמזו לבועז לבוא לחיקה כדי שתוכל להגניב ללבו בינת נשים. בועז קרב אליה והנהן כנכנע לדבריה, זמן שהביט באדים המיתמרים מעלה ויוצרים עננים שנבלעים בתקרת המטבח. הטלפון דמם. מרבד כוכבים זעיר התנוסס מחוץ ועדיין אין חדשות מבית. הדממה הכריזה כי נפל דבר, אבל דוד העדיף לקוות לטוב.
"בקרוב נמצא אותו מקפץ כפנתר על גגות המסחריות של החב"דניקים", המשיכה שירה להכות בו.
בועז הביט בה במבט משתאה ואחר גחך תחת שפמו, "הפנתרים על גגות המסחריות זה ברסלב. והוא בכלל פנתר מסוג אחר, שכחת?"
בשלושת החודשים שחלפו ימי בטלה עֲקָרִים הפכו ימי מעשה, עצים פשטו את עלותם והארץ התמלאה בראשית. השלכת באה אל חדרו של דוד ואימה לפרוץ ללבו. שירה ובועז, שהיו רגילים בשיגעונותיו של דוד, לא הסכינו עם המנהג החדש שאימץ לו. הנסיעה לצפון נעשתה ארוכה ותדירה יותר, מלווה בחשש לשלום משפחתו. בכול פעם שהיה שב לדירתו הצנומה היא עמדה מולו. לרוב הייתה באה באור צלולה כחלוקי נחל ומושיבה אותו על ברכיה. לפרקים הייתה מתגנבת בליל, לובשת בגדים אחרים ועולה עכורה משיפולי הרקיע. רק כשהיה מתעורר מיוזע וחלש, ידע ששוב דמות סבו בא אליו בחלום ללמדו עניין. גם המרדף אחר הזמן שאב את כוחו. תשרי דחק בעורפו כמצווה אותו לסיים את השיפוץ הארור. הוא נזכר כיצד המתין לשולחן הארוך שעמד בחצר סבו בצהרי ראש השנה. ריח הבשר עלה בנחיריו, העשן צרב בעיניו הקטנות שנזהרו מגצי מכונת החיתוך. החנות כמעט הושלמה. עוד כמה תיקונים קלים, יאחז את מברשת הצבע בידיו בגאוות אומן המברך על המוגמר.