הם ישבו בזווית העין שלי. לא ניתן היה לראות את גופם שהוסתר מאחורי המושב. רק הראשים בצבצו להם נטולי גוף וצוואר. לא הבחנתי בהם בתחילה ולא הייתי מודעת לקיומם כשמצאתי לי מקום בבטן המעבורת הקטנה. הבטן הייתה מורכבת מתאי מושב סהרונים, חצאי עגולים כבדים וקבועים כשבמרכז כל תא מועגל שכזה שולחן מסומרר לרצפה. גבות הספסלים המעוגלים, מרופדים בעור קשיח מבפנים בעוד שמבחוץ מחפה אותם עץ ממורט למשעי ומצופה בלכה מבריקה. מתכנני המושבים הללו, חשבו כנראה ליצור מחיצות כלשהן על מנת לתת תחושה של אינטימיות לרגע למפליגים בימים. מושבים רחבים מאד, מהוהים מרוב שימוש, מרופדים בעור צבוע באדום שידע ימים טובים. כשאין נוסעים רבים, ניתן במעט דוחק, אפילו לשכב עליהם ולהרדם לטילטולי הגלים.
הם ישבו להם האחד מול השניה, במרחק הכי גדול שניתן בין שתי קצות הסהר המרופד, כאילו מנסים לשמור את כל התא הזה לעצמם. היו שם בבטן המעבורת עוד רבים שבחרו להצטופף למטה בתאי הישיבה הספורים בגלל מזג האוויר, אבל משהו בתא הפתוח הזה גרם להם להרתע ולא להכנס אליו. אנשים התיישבו צפופים בתאים האחרים, גררו כסאות מהירכתיים והמעבורת הקטנה הפליגה עם בטן מלאה ועמוסה לעייפה.
כנראה שהיו חילופי דברים בינהם שאיש מלבדם לא שמע. לפתע האיש נעמד במלוא קומתו המרשימה. גבר נאה בגיל העמידה, בנוי לתלפיות. שערו המלא ארוך קמעה משוך לאחור ומאפיר. חולצת הפולו הלבנה לגופו הדגישה את הטורסו המצודד שהיה לו ואת צבע השיזוף הנפלא. איש שקט עם עיניים תמהות, שפתיים בשרניות מעט ומשורבבות. ועדיין לא ראיתי אותה.
המעט שנתגלה היה חסר יופי או חן. מטפחת צבעונית קטנטנה שימשה לה מעין קשת חסרת טעם מעל שיערה המדובלל האסוף ברישול. משולש המטפחת הזעיר כיסה כל שיערה שהייתה לה מהמצח והפדחת והאף הנשרי מעט היה האיבר היחיד שבלט. ניסיתי לדמיין את שאר מראיה. שמנה או רזה? גבוהה או נמוכה? כנראה די גוצה אם איני רואה שום פלג מגופה מבצבץ פרט לראשה אבל לא הצלחתי.
מענין מהיכן הם, תהיתי כשהאיש הלך לדלפק המכירה. מאחורי שמעתי את הכלכל מפרט באזניו בלקוניות אוטומטית: "מקיאטו-אספרסו-נסקפה". "מ ק י א ט ו, א ס פ ר ס ו, נ ס ק פ ה" הוא שינן לעצמו לאט בשקט וחזר אחריו בקול רם לעברה. היא הסבה פניה אליו, הרימה סנטרה, עיוותה את פניה המרירות וענתה בכעס חסר סבלנות במילרע "פיקולו!". עכשיו כבר ברור היה שהם תיירים איטלקים, אבל מה לזו ולאיטלקיות שאני מכירה? רחוקה מכל מה שמדיף ניחוח שיקי. רחוקה מהניגון המתפנק שמתלווה לשפה היפה הזו בעיניי. הוא סבב לסיים את קניית הקפה שבחר עבורה והיא עיוותה את פרצופה עוד יותר ומלמלה לעצמה משהו מתחת לשפם.
קנה לעצמו חולצה שחורה למזכרת מאיש הצוות. הוא ניגש להראות לה את המציאה ואולץ להתפשט מחולצתו ולמדוד אותה, לפני כולם, כשהגברת ממש כעוסה מנפנפת זרועותיה בתנועות לא ברורות אך מביעות את מורת רוחה מכל העולם ואשתו. שוב פשט את החולצה, חזר לישנה והלך להביא לגברת את הפיקולו שלה. כמובן שברגע שהסב את גבו אליה, שוב החלה לעוות את פניה על ה"ילד" שלא קיפל כהלכה את החולצה.
הפעם הגיע כבר עם שתי כוסות קפה בידיו. הושיט לה בעדינות את שלה והניח את שלו על השולחן לפני שהתיישב. שוב חילופי מילים במהירות האור שיצאו מפיה ולא הצלחתי להבין משהו מהן, אבל את הטון הכועס והמתרעם לא ניתן היה לפספס גם מרחוק. הקפה, כצפוי לא היה לטעמה של הקליפה. ולא היה מה שרצתה. שוב ניגש להזמין משהו אחר עבורה, ושוב מבטנו, שלה ושלי, הצטלבו לרגע. משום מה חשבה שאני איזו בת ברית סמויה שותפתה לגורל האומלל שהפגיש אותה עם הגבר הנורא הזה. הפנים המכורכמים שלה כיערו את מעט הנשיות שהייתה בה. הבוז והזלזול של אשה שאינה מסוגלת להעריך את הטוב שנפל בחלקה.
גם הקפה השני לא השביע את טעמה של הקליפה. שריר לא זע בפניו של האיש. מילה מצידו לא נאמרה. התיישב באדישות ושתה את הכוסות השתיים. ואני נזכרתי בשיר שלמדתי בשעורי הצרפתית.
http://www.amour.co.il/amour-media-story-253561
ממליצה להרשם לבלוג של בתיה פי. סיפורים של חיים.