מעשה שהיה כך היה.
פעם אחת שכבתי במיטה ולא ישנתי. אך הזכרתי לעצמי, כי כשהייתי קטן, הייתי מהרהר פעמים הרבה, מה אעשה כשאגדל.
תִכנתי תכניות לכאן ולכאן.
כשאהיה גדול, אבנה בית קטן להורים. ותהיה לי גינה, שאוכל לנטוע בגינה עצים: תפוחים, אגסים ושזיפים. אזרע פרחים. כשיהיו נובלים פרחים אחדים יתחילו נוצצים פרחים אחרים.
אקנה ספרים עם תמונות, או בלי תמונות, העיקר שיהיו מעניינים.
אקנה צבעים, עפרונות צבעונין, אשרטט, אצייר. כל מה שאראה, אצייר.
אטפל בגינה – אבנה לי סוכה. בסוכה אעמיד כסא, כורסה עם משענות. הסוכה תהיה מגודלת ענבי-בר, ובשוב אבא מן העבודה, ישב לנוח בצל. ירכיב על חטמו משקפים ויקרא עתון.
ואילו אמא – יהיו לה תרנגולים. יהיה שובך גבוה על כלונס, שלא יתגנב חתול או מזיק אחר.
ויהיו שפנים.
יהיה לי עורבן, אלמדו לדבר.
יהיו לי סוס קטן ושלושה כלבים.
פעם אחת אני רוצה כי יהיו לי שלושה כלבים ופעם אחרת – ארבעה. אפילו ידעתי מה שמות אקרא להם. אפשר שיהיו שלושה: לכל אחד – אחד. שלי יהיה צווחאי, ואבא ואמא יקראו לשלהם כרצונם.
בשביל אמא כלבלב. ואם רצונה בחתול, יהיה חתול. או כלב וחתול. יסכינו זה עם זה, יאכלו מתוך קערית אחת. לכלב סרט אדום, לחתול – כחול.
פעם אחת אפילו שאלתי:
– אמא, האם סרט אדום יפה יותר לכלב או לחתול?
ואמא אמרה:
– שוב קרעת את המכנסיים.
שאלתי את אבא:
– האם כל זקן צריך שרפרף מתחת רגליו בשעת ישיבתו?
אבא אמר:
– כל תלמיד צריך שיהיה לו ציונים טובים ושלא יועמד בפינה[1].
נו, חדלתי משאול. אחר-כך כבר אני בעצמי הכל.
ואולי יהיו כלבי-צייד. אלך לצוד, אביא הביתה, אמסור בידי אמא. אצוד אפילו חזיר-בר, אך לא לבדי – עם חברים. גם חברי כבר יהיו גדולים.
נלך לרחוץ. נעשה סירה. אם ההורים ירצו אשיטם.
יונים יהיו לי לרוב. אכתוב מכתבים ואשלח על-ידי יונים. אלה יהיו יוני-דואר.
הוא הדין בפרות. פעם אחת חשבתי כי דיה פרה אחת, פעם אחרת – שתים.
ובכן, אם פרות לנו, כבר יש חלב, חמאה, גבינה. והתרנגולות תטלנה ביצים.
אחר-כך תהיינה כוורות. דבורים, דבש. אמא תתקין בשביל האורחים לכל החורף שימורי-שזיפים ותטגן ריבה.
יהיה יער. אלך ליער לכל היום כולו. אקח כל צרכי יום תמים, אלקט גרגרים, תות-יער, אחר-כך פּטריות. נייבש פּטריות – ותהיינה.
אחטוב עצים ה – ר – ב – ה, לכל החורף. שיהיה חם.
צריך לחפור באר עמוקה, עד המים הזכים, מי מעין.
אך דברים שונים צריך לקנות: מגפיים, חליפת-בגדים. אבא יהיה זקן, לא יוכל להשתכר הרבה. ובכן אני.
ארתום סוס ואוליך ליום-השוק פירות, ירקות, הכל שאינו נחוץ. ומה שנחוץ אביא. אעמוד על המקח ואקנה בזול.
או אטיל תפוחים בסלים, אפליג באניה לארצות רחוקות. בארצות חמות יש תאנים, תמרים, תפוחי-זהב, ובכן כבר הם להם לזרא. יקנו תפוחי-עץ. ואני – פירותיהם. אביא תוּכּי, קוף קטן וצפור קאנארי.
לפעמים גם ידעתי אם הסוס יהיה אפור או כהה. כי אם, למשל, אראה איזה סוס, אני חושב: "הנה, כזה יהיה לי, כשאגדל". – ואחר-כך כשאראה אחר, אני חושב: "לא, טוב שכזה". או: "יהיו שניים – גם זה וגם זה".
עד שאקח, ושוב אחרת.
כי אהיה מורה. אכַנס בני-אדם ואומר:
– צריך לבנות בית-ספר טוב. שלא יהא צר כל-כך, שלא ידחפו, לא ירמסו, לא ידחקו זה את זה.
באים ילדים לבית-הספר ואני שואלם:
– נחשו, מה נעשה?
אחד יאמר:
– נצא לטיול.
אחר אומר:
– נביט במשקפת.
כך וכך.
ואני:
– לא – לא – גם כל אלה יהיו, אך גם משהו חשוב יותר.
וכשירגעו, רק אז:
– אבנה לכם בית-ספר.
ואני ממציא מדעתי מעצורים שונים. כאילו בית-הספר כמעט בגמר-בנינו, והנה התמוטט, או דליקה. וצריך להתחיל מבראשונה; אולם מעשה-להכעיס נבנה טוב יותר.
תמיד חשבתי על מעצורים. אני מפליג באניה, הרי סערה. אני מצביא, הרי תחילה כשלונות, רק באחרונה נצחון.
כי שעמום הוא, אם הכל מצליח בראשיתו.
ובכן ליד בית-ספר יש מגלשה, ובכן יש תמונות שונות, מפות, כלים, התעמלות, בעלי-חיים ממולאים.
ימי החג ממשמשים ובאים, והנה התכנסו לפני בית-הספר נערים ונערות וצועקים:
– בבקשה תן וניכנס. אין אנו רוצים בחגים, אנו רוצים ללכת לבית-הספר.
השמָש מריב עמהם, אך ללא הועיל. ואני יושב בלשכה, איני יודע דבר, כי אני כותב ניירות שונים. והנה בא השמש. הקיש בדלת ונכנס.
הוא הקיש. אני אומר:
– יבוא.
נו, והוא אומר:
– בבקשה מכבודו, הילדונים מורדים, אינם רוצים בימי חג.
ואני:
– אין דבר. מיד ארגיעם.
אני יוצא – צוחק – לא אינני רוגז. אני מבאר:
– חגים הם חגים. המורים חייבים לנוח. כי בהיותם עייפים, הם כועסים וגוערים בילדים.
עצה רודפת עצה: יוכלו לבוא ולשעשע בחצר הקטנה, אך הם עצמם ישקדו על הסדר.
דברים שונים חשבתי, מה אעשה, כשאגדל.
פעם אחרת כי יהיו רק אבא ואמא, פעם אחרת כי תהיה לי אשה. כי יהיה לי משק-בית משלי.
צר לי להיפרד מעל ההורים, ובכן אנו גרים יחד, רק מחיצת-פרוזדור. מעבר מזה ההורים, מעבר מזה אני ואשתי. ואולי יהיו נא שני בתים קטנים ושכנים. כי אנשים זקנים מחבבים את השקט. כשישכבו לנוח לאחר הצהרים, שלא יפריעו הילדים. כי הילדים טסים, הולמים, דופקים, צועקים, מרעישים.
הילדים גורמים לי הרבה דאגה, כי איני יודע, אם מוטב שארצה רק ילדים, או גם ילדה. האם מוטב שהילד יהיה הבכור, או הילדה הבכורה.
אשתי תוכל להיות כאמא, והילדים – איני יודע בעצמי. האם ארצה כי יוכיחו שיהיו שקטים ומה מותר להם לעשות? נו – שלא יגעו בדברים לא-להם, לא יעשנו סיגריות, לא יאמרו מלים גסות, לא יכו זה את זה ולא יתקוטטו ביותר.
ומה אעשה, כשיכו זה את זה, וימאנו לשמוע בקולי, או יגרמו היזק?
האם טוב שיהיו גבוהים יותר או נמוכים יותר?
אני חושב לכאן ולכאן.
פעם אחת אני רוצה להיות גבוה כמיכל ופעם אחרת כדוד קוסטק, ופעם שלישית כאבא.
פעם אני רוצה להיות גבוה אחת ולעולם, ופעם אחרת רק לשם ניסיון. כי אולי ינעם לי תחילה, אולם אחר-כך ארצה לשוב ולהיות קטן?
וחשבתי חשבתי – עד שגדלתי באמת. כבר יש לי שעון קטן, שפם, מכתבה עם מגירות, יש לי הכל, כמו הגדולים. ואני מורה באמת. ולא טוב לי.
לא טוב לי.
הילדים אינם משגיחים בשעת השיעורים, אני מוכרח תמיד להתרגז. יש לי הרבה עגמת-נפש. אין לי אבא, אין לי אמא.
ובכן, טוב.
אתחיל עתה לחשוב להיפך:
– מה הייתי עושה, אילו שבתי להיות ילד. לא קטן לגמרי, כי אם כזה שאלך לבית-הספר ושוב לשחק עם נערים. שאתעורר פתאום ואראה:
– מה קרה? הבחלום או בהקיץ?
אני מביט על ידי, ותמה. אני מביט על חליפתי, ותמה. אני קופץ ממיטתי, טס אל המראה. – מה קרה?
ואמא שואלת:
– כבר קמת? מהר והתלבש, כי תאחר לבית-הספר.
אילו שבתי להיות ילד, הייתי רוצה לזכור, לראות, לדעת כל מה שאני יודע ומבין עתה. ושאיש לא ינחש, כי כבר הייתי גדול. ואני כאילו לא כלום. מעמיד פנים, כאילו אני נער ככל הנערים, יש לי אבא ואמא, ואני הולך לי לבית-הספר. כך היה מעניין ביותר, טוב ביותר. הייתי רק מתבונן, והיה מצחיק כל-כך, ששום איש אינו מכירני.
ובכן, פעם אחת אני שוכב במיטה – איני ישן, אך חושב:
– אילו ידעתי אז, לא הייתי רוצה כלל לגדול. מוטב פי מאה להיות ילד. הגדולים הם אומללים. לא נכון לחלוטין, כי הגדולים יכולים לעשות הכל כרצונם. לנו מותר עוד פחות מאשר לקטנים. חובותינו כבדות יותר. יש לנו צרות יותר. לפרקים רחוקים יותר מחשבותינו עליזות. אמת, שוב לא נבכה, אולם רק משום שלא כדאי לבכות. אנו רק נאנחים קשה.
ונאנחתי.
נאנחתי אנחה כבדה, עמוקה: כבר קשה – וחסל. איש לא ישית עצה. לעולם לא אהיה עוד ילד. כל צער לא יועיל עוד.
אולם כשנאנחתי כך, החשיך. חשכה גמורה. איני רואה כלום. רק איזה עשן. עד שהחוטם מידגדג.
הדלתים חורקות. נפחדתי. נגלה איזה אור קטן. ככוכב זעיר.
– מי זה?
והכוכב הזעיר שט באפלה – והוא קרב הלוך וקרוב – אלי. כבר ליד המיטה, כבר על הכרית.
אני מביט, והרי פנס קטן. ועל הכרית עומד אדם קטנטן. ועל ראשו מגבעת אדומה, גבוהה. וזקנו אפור. – נו – גמד. – אלא קטן לגמרי – כאצבע.
– הנני.
חייכתי. כי חשבתי שאני חולם. גם גדול יראה לפעמים חלום ויתמה: וזאת מאין?
והגמד אומר:
– קראתני אדוני ואבוא. מה בקשתך. אך מהרה והגידנה.
הוא אינו מדבר, כי אם כמצרצר. וחרש, חרש. ואני שומע ומבין.
– קראתני – הוא אומר – ועתה לא תאמין.
התחיל מנופף פנסו הקטן: ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה.
– לא תאמין – הוא אומר – לפנים היו בני-אדם עושים מעשי קסמים. עתה רק ילדים יאמינו בקוסמים, גמדים וידעוניות.
הוא מנופף פנסו הקטן ומנענע ראשו. ואני ירא, אפילו לא זיע.
– אמור משאלה במשאלות. נסה. מה יזיקך?
הניעותי שפתי, לשאול את פיו, והוא כבר ניחש – כבר יודע.
– קראתני באנחת הגעגועים. בני-אדם יחשבו, כי אך מלים השבָּעות. לא, לא ולא.
מנענע ראשו, כי לא. פוסע עקב בצד אגודל. מגוחך כל-כך. ופנסו הקטן ימינה ושמאלה. ואני חש, כי כבר אני נרדם. ואני פוקח עיני לרווחה, שלא אישן. כי חבל.
– ובכן, הבט וראה – אומר הגמד – הבט מה עקשן אתה. מהרה פן אלך. לא אוכל להאריך שבת. ואתה תינחם באחריתך.
כבר אני רוצה לומר משאָלתי, אך איני יכול. ואולי כך דרכו של עולם, כי קל לומר, אם אתה חפץ כך סתם, וקשה אם אתה חפץ הרבה.
אני רואה, שהגמד עצוב. צר לי עליו. אך איני יכול.
– ובכן, שלום לך. חבל.
וכבר הוא הולך. ורק עתה אמרתי מהר וחרש:
– אני רוצה שוב להיות ילד.
חזר – הסתובב – ופנסו הקטן ישר לעיני. אמר משהו, אך לא שמעתי. איני יודע, איך יצא. וכשהקיצותי בבוקר, זכרתי הכל.
הבטתי בסקרנות בכל קצות החדר.
לא, לא חלמתי כלל.
אמת.
http://benyehuda.org/sadan/korczak_kaasher.html
