אחרי שנסתלק לא יקרה דבר. החיים ימשכו כסדרם או כאי סדרם.
לרבים יוקל. למשרדי השילומים הגרמניים וללשכה לשיקום נכים ניצולי שואה של האוצר הישראלי, שייפטרו מהוצאות. למוסדות להשבת רכוש קורבנות השואה: התביעות יתמעטו ועורכי הדין, שטיפלו או לא טיפלו בהן, יוכלו לטוס ביחד במחלקת העסקים ולגור במלונות יוקרה. יוקל גם לחוקרי השואה, בעלי תזות מסעירות שרק דרוש להתאים להן את הנתונים. סוף-סוף נפטרו משורדי השואה שרק הפריעו להם: מה הם יודעים, שוכבי דרגשים מזוהמים, חולמים על לחם. הם רק היו שם, בעוד החוקרים חקרו לעומק.
על אחרים הסתלקותנו תכביד – לא יוכלו עוד לדבר בשם ניצולי השואה נגד השמעת מוזיקה של ריכארד ווגנר, שאותה ניגנו כביכול תזמורות האסירים בשערי מחנות השמדה, בשעה שבמציאות ניגנו מוזיקה קצבית קלה, המתאימה ליציאה לעבודה או לשיבה ממנה. וגם לא יוכלו לפסול צלב קרס שבמיצג אמן ישראלי האמור לפגוע בהם, שעה שכנגד דמות רבין במדי האס-אס לא הושמעו השגות בשמם.
גם אני לא הוסמכתי לדבר בשם שורדי השואה, כי הם אינם עשויים מקשה אחת, אך בקשה לי, אישית: שנו את טקס הזיכרון יום השואה המרכזי ביד ושם, כדי שבעתיד שום פוליטיקאי מימין או משמאל, לא ינאם בו לצרכיו. הרי לא חסרים שירים שכתבו ילדים בשואה, יומנים, מכתבי פרידה אותנטיים.
והפסיקו עם "מצעדי החיים" המקוממים, עם טיולי בתי ספר למקומות של מות היהודים, במקום למקומות שחיו בהם – לטולדו, לסגוביה, להולנד של רמברנט ושפינוזה, לאודסה ואולי אי פעם לבגדד.
עם לכתנו, ייעלם הכאב על עולם שנכחד שליווה אותנו כל חיינו.
עדיין, עם כל המחקר והקריאה, אני לא מסוגלת לתפוס: איך השמדת היהודים כלל יכלה להתרחש. והרוע לא נכחד.
זו צוואתה של רות בונדי, עיתונאית, מתרגמת וסופרת שהלכה שלשום לעולמה בגיל 94.
בונדי, ילידת צ'כיה, עלתה ארצה בשנת 1949, לאחר שהייתה כלואה במחנות ריכוז במשך שלוש שנים. היא למדה עברית במהירות, וכבר בשנת 1951 החלה לכתוב בעיתונים בעברית, אישה עיתונאית בסביבה כמעט גברית לחלוטין.
בונדי עסקה כל חייה גם בתולדות יהודי צ'כיה, היא שקדה על תרגום ספרות צ'כית לעברית, עמדה בקשרים עם הסופרים הצ'כיים החשובים ביותר והעניקה לנו תרגומים נפלאים.
ארכיונה האישי שמור בספרייה הלאומית.
יהי זכרה ברוך.
