ספרית הפנטזיות שלי

כתבה שפורסמה בעיתון הארץ. קריאה מדוקדקת עושה השלכות וגם אולי הבנות לעולם השליטה...

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.4645544

בניקרגואה יש טיפוס חברתי המוכר בכינוי קוחון (Cochon). הקוחונים מתוארים כגברים בוגרים, המקיימים יחסי מין עם גברים אחרים. קוחון היא לא מילת גנאי; היחס לקוחונים מלווה לעתים, גם אם לא תמיד, בהערכה ובחיבה. יש שיגדירו את הקוחון בתור הומו, וכך אף מתרגמים לעתים את המילה לשפות אחרות. אבל יש הבדל משמעותי חשוב: בשונה מהגיי, הקוחון ממלא תמיד את תפקיד הנחדר. גברים שאינם קוחונים, וששוכבים גם עם נשים — אותם גברים "נורמטיביים", המכונים hombre-hombre (גבר־גבר) — שוכבים עם קוחונים אך ורק תוך מילוי התפקיד האקטיבי. אפשרות אחרת אינה לגיטימית.

תפקידים חברתיים דומים קיימים גם בחברות אחרות. בגואטמלה זהו הברדאש; בעיראק — הבג'אר; וברומא העתיקה — הקינאדוס. במקרים מסוימים ההומו הפסיבי חייב להיות צעיר מהגבר שחודר אליו, ובמקרים רבים נלווית לכינויים אלה סטיגמה חברתית שלילית (כמו "פייגלה"). הדבר משתנה בין חברה לחברה, ואינו הכרחי. מה שמשמעותי הוא שהומוסקסואליות פסיבית נחשבת, ברוב החברות המסורתיות, לעניין שונה לגמרי מהומוסקסואליות אקטיבית.

עד לפני כמה עשורים, גם פסיכולוגים במערב הבדילו בין הומוסקסואליות פסיבית ואקטיבית. גם במאמרים שכתבו פסיכואנליטיקאים ישראלים אפשר להיתקל בתיאורי מקרה שכותרתם "מקרה של הומוסקסואליות פסיבית", או "הטיפול בהומוסקסואל האקטיבי". במאמר שפירסמה קבוצת פסיכולוגים בכתב העת "מגמות" ב–1979 נכתב כי "ההומוסקסואל הפסיבי מובחן על ידי דחייה מסוימת מגופו ועל ידי נטייה להרס עצמי", ואילו "הומוסקסואלים אקטיבים מבקשים לבלוע את סביבתם וגישתם כלפי האובייקט ילדותית מאוד". גם ביצירות ספרותיות הומוסקסואליות היתה הבחנה ברורה בין הומואים פסיבים ואקטיבים.

כל זה נעלם בעשורים האחרונים. מהפכת זכויות ההומואים והלסביות שפרצה בארצות הברית ובאירופה בשנות ה–70, שהגיעה לישראל אחרי כמה שנים, הציבה במרכז את ה"גיי" — תופעה חדשה מבחינה היסטורית. בשונה מהקוחון או מזהויות דומות, ההומו והלסבית הן שתי זהויות שמוגדרות לפי המשיכה המינית (אנשים הנמשכים לבני מינם או לבני המין האחר), ולא לפי התפקיד המיני (פסיבי או אקטיבי). יותר מזה: התרבות הלהט"בית מעודדת מידה מסוימת של גיוון מיני, ולא מעט הומואים מתנסים בשני התפקידים המיניים. אמנם יש עדיין ביטויים המתארים הומואים בעלי הופעה נשית (כמו אוחצ'ה, או קוקיצה), אבל לרוב אנשים לא יוצאים מהארון בתור אקטיבים או פסיבים. הם מסתפקים בלהצהיר שהם גייז, ולא מנומס לשאול אותם מעבר לכך. החברה ההטרוסקסואלית מעדיפה בדרך כלל להימנע מרזולוציות כאלה; מבחינת הסטרייט הממוצע, התפקיד המיני של ההומו שמולו הוא לחלוטין too much information.

כיום נראה לנו טבעי שהומואים אקטיבים ופסיבים צועדים זה לצד זה במצעדי הגאווה. שותפות הגורל בין פסיבים לאקטיבים הפכה לאבן הפינה של הפוליטיקה והתרבות הלהט"ביות. זו אינה אבן הפינה היחידה. היסוד השני של השיח הלהט"בי העכשווי הוא הטענה שנטייה מינית היא תכונה מולדת. עד לפני כשני עשורים, הנושא היה עדיין פתוח לדיון, אך בעשור האחרון הסיסמה We were born this way הפכה למעין עיקר אמונה שאין להטיל בו ספק. נתקלתי פעם בפעיל זכויות להט"בי, שטען כי הוא מעדיף הומופובים רצחניים על פני אנשים המתכחשים לעובדה שהומוסקסואליות היא מולדת. הסיבה לכך ברורה: מאבק הזכויות הלהט"בי מבוסס במידה רבה על ההנחה שנטייה מינית אינה בחירה. מחקרים מדעיים המצביעים על הבסיס הביולוגי של ההומוסקסואליות משרתים את ההנחה הזאת.

אבל ייתכן שההנחה הזאת תצטרך להתעדכן. לפני כמה חודשים התפרסם בכתב העת המדעי המקוון "PLOS One" מאמר, שהצביע על בסיס גנטי לתפקיד המיני של גברים הומואים בסקס אנאלי. החוקרות, פסיכולוגיות ומדעניות מוח מארצות הברית ומקנדה, התבססו על מחקרים קיימים המצביעים על הבסיס הביולוגי של הומוסקסואליות. אך הן לא הסתפקו בבדיקת הבסיס הגנטי של הומוסקסואליות בכלל, אלא של תת־הקבוצות — פאסיבים ואקטיבים. הן ביקשו מגברים הומואים שהשתתפו במצעד הגאווה בטורונטו למלא שאלון בנוגע לתפקידם המיני — פסיבי, אקטיבי או ורסטילי (כלומר: גם וגם), בין אם הם ממלאים אותו בפועל או מפנטזים עליו. החוקרות בדקו את ההתאמה למשתנים מולדים מסוימים, ובעיקר אם המשיבים ימניים בידיהם או שמאליים. הממצאים העלו כי בקרב הומואים פסיבים או ורסטילים, שיעור השמאליות היה גבוה יותר במובהק מאשר בקרב הומואים אקטיבים. לעומת זאת, ההומואים האקטיבים נטו במובהק להיות ימניים.

שיגעון הגנטיקה
הממצאים עשויים ללמד שלתכונות המועברות בתורשה יש השפעה, גם אם עקיפה, על התפקיד המיני. לא פחות חשוב, ממצאים מסוג זה מוכיחים שנטייה הומוסקסואלית נקבעת על ידי משתנים ביולוגיים מגוונים. מתברר שמבחינה גנטית קיימים כמה סוגים של הומואים — ממצא הנתמך גם על ידי מחקרים גנטיים אחרים. ככל שהמחקר יתקדם, יתברר אולי שפסיבים ואקטיבים שייכים ל"טיפוסים" גנטיים שונים, ומה שנקבע באופן גנטי הוא התפקיד המיני יותר מאשר הנטייה המינית.

ממצאים אלה עשויים להיחשב לאנקדוטה חסרת חשיבות. אבל בעידן המקדש את הביולוגיה, יש להם משמעות. הם רומזים שהגנטיקה עשויה לחתור תחת הזהות המוכרת של הגיי, כלומר לנתק את החיבור בין הומואים אקטיבים ופסיבים. ייתכן, למשל, שהומוסקסואליות פסיבית נקבעת באופן גנטי, אבל הומוסקסואליות אקטיבית מושפעת יותר דווקא מגורמים חברתיים.

באופן כזה אפשר לחקור את הבסיס הגנטי של שלל התנהגויות ונטיות מיניות, שיוצבו זו לצד זו במחקריהם של הגנטיקאים כמו פרפרים משופדים על סיכה. אבל אפשר להסיק מהעניין גם מסקנה אחרת: ששיגעון הגנטיקה העכשווי, ובפרט הניסיון לזהות את הבסיס הביולוגי להומוסקסואליות, הוא ממילא חסר טעם. נטייה מינית מופיעה באופן שונה בחברות שונות, ומושפעת משלל גורמים חברתיים וביולוגיים. כפי שציין התיאורטיקן דיוויד הלפרין, אין שום סיבה להניח שקיימת מיניות אחידה בכלל המין האנושי, המשותפת לברדאש האינדיאני שמתלבש כאשה ונחדר על ידי גבר אחר, ללוחם הצעיר מגיניאה החדשה שקולט בפיו את זרעם של נערים בוגרים ממנו או להומוסקסואל המודרני. אין טעם להניח שקיימים הבדלים כלליים ועמוקים בין שני טיפוסי בני אדם, ההומו והסטרייט. בעצם, כדי להבין את זה אין צורך במחקרים גנטיים.