"אז היה לו חתול או לא היה לו חתול?" זאת השאלה שהטרידה השבוע רבים מקוראי הסיפור הקצר של קריסטן רפוניאן "איש החתול", שנהפך ללהיט ויראלי כיאה לכל אייטם עם המלה "חתול" בכותרת. שאלה פשוטה לכאורה, אך מאחוריה מסתתרת תשובה מורכבת, שהופכת את "איש החתול" לסיפור מעניין לאו דווקא מההיבט שבו לשו אותו.
גיבורי הסיפור, מרגו ורוברט, מכירים בסינמטק שבו עובדת מרגו ב–Concession stand, כלומר, במזנון של בית הקולנוע. למלה Concession באנגלית משמעות כפולה: זיכיון וגם הסכמה. מאז רוברט מדביק לה את הכינוי "Concession stand girl". הדייט שלהם נגמר בסקס. בהסכמה. למרות שהיא לא ממש רוצה לשכב איתו. בסמסים שקדמו לדייט (והיו מוצלחים בהרבה ממנו) מגלה מרגו שלרוברט יש חתול, ומכאן הכינוי "איש החתול". אך כשמרגו מגיעה אליו לדירה היא לא רואה שום חתול. הכינויים המצמצמים והספק שקריים שהם מצמידים זה לזה משקפים את האופן שבו דה־הומניזציה מתרחשת תדיר בעולם הדייטינג בעידן הדיגיטילי; עולם שבו מועמדים רומנטיים נפסלים במחי הודעה לא שנונה ואחרים יוצרים אצלנו – על סמך פרטים דלים - את האשליה שמדובר באהבת חיינו.
לפני כשבועיים פירסם מבקר הספרות של "7 לילות" אריק גלסנר מאמר ובו דוגמאות לספרות פוסט־הומניסטית שמעמידה במרכזה חיות, לעתים כגיבורים של ממש ולעתים כביטוי לכמיהה של בני אדם להתרחק מעולמם לטובת זה של בעלי החיים או אפילו הצמחים. הגל הספרותי העכשווי הזה, לפי גלסנר, נובע מ"תחושות אי־הנוחות של האנושות ואף מבוז עצמי של האדם, תחושות שנובעות מהתחזית שהמצב האנושי הולך להשתנות באופן רדיקלי ומההשלכות של השינויים האלה על תפישת האדם". כשאי אפשר לסמוך על בני אדם, מעדיפים חיות. תשאלו את טוני סופרנו. השינויים הללו, כותב גלסנר, עלולים להוביל לתחזית האנושית הקודרת של מישל וולבק: חיי נצח של התבוננות בלבד, חיים נטולי יצרים ותחושת אינדיבידואליות.
"איש החתול" ממחיש יפה את השלכות עידן הפוסט־הומניזם, שקשור קשר הדוק במושג השחוק "פוסט אמת", על מערכות יחסים רומנטיות בנות זמננו ועל מערכות יחסים בכלל. מרגו ורוברט מפלרטטים בסמסים בעודם מתחזים לחתוליהם. ההתחזות לחיה מאפשרת להם תקשורת משוחררת יותר. אגב, לחתולה שלה קוראים "פיתה". עוד מתחזה. בדייט מספרת מרגו לרוברט שלפעמים היא מרגישה שהיא לא חכמה מספיק בשביל לגבש דעה על דברים. היא מרגישה שהמשפט הזה מרכך אותו ומדמה אותו לסוס או לדוב, שאוכל מכף ידה. אך היא לא מביאה בחשבון שאותה חיה מאולפת לרגע יכולה להתהפך ולחסל אותה. הכינויים שלהם מתעתעים. היתה הסכמה או לא היתה הסכמה? היה חתול או לא היה חתול? שניהם מזכירים את חתול הצ'יישר של אליס, מופיעים ונעלמים.
לא רק "החתול" ו"ההסכמה" מתעתעים בסיפור. רופניאן שוזרת בסיפור שלל דוגמאות לאופן שבו ייצוג של דברים או שמם לא בהכרח מעידים על קיומם או תפקידם במציאות. מרגו ורוברט נפגשים בשעה אחת עשרה בלילה בסניף של רשת המרכולים 7/11, ששמה נגזר משעות הפעילות שלה, ולמרות השעה עדיין פתוח. רוברט רוכש עבורה מצית בצורת ברווז. כלומר, זה נראה כמו ברווז, לא ממש הולך כמו ברווז וגם לא נשמע כמוהו. בקולנוע רוברט קונה "Red Vines" – ממתק אניס שכל קשר בינו לבין גפנים או ענבים מקרי בהחלט. בגרסה המקומית הם היו יכולים לקבוע במזנון השגרירות האמריקאית בירושלים ולהתפנק על מנת חצילים בטעם כבד. ההתכתבות בסמסים מאפשרת למרגו ורוברט לתקשר בכאילו. הם מקפידים להבליט את חדות לשונם על חשבון אמירה משמעותית. ניתן היה לקוות שהמפגש המיני יחולל רגע אינטימי שיתגבר על הקשיים בתקשורת, אך גם כאן נרשמת אכזבה. רוברט מצהיר שוב ושוב שעומד לו שעה שהזקפה שלו הולכת ודועכת, ואילו מרגו מצדה מפנטזת על שיחה עם בן זוג עתידי שבה הם יצחקו על כל הפארסה הזאת. כל אחד והסרט שלו.
בראיון עמה אמרה רופניאן שביקשה לבטא בסיפור את ההונאה העצמית שכרוכה בעולם הדייטינג, מרחב שמורכב ברובו מדיאלוגים פנימיים ובו כל אינטראקציה קלילה מפוענחת כאילו היתה מבחן רורשך. מרגו נאחזת בכך שרוברט שנון ומצחיק בהתכתבויותיהם כאילו יש בתכונות אלה להבטיח שלא מדובר באדם מחורבן. היא מפרשת את העקיצות שלו על מקום העבודה ה"המתנשא" שלה כסממן לאופיו הפגיע. וגם היא מצדה לא טורחת להיות כנה איתו. כשהוא מביע את הפחד שהתעורר בו חששו שאולי בחרה לחזור לאהוב נעוריה, היא לא טורחת לספר לו שבחופשת הסמסטר שוחחה עם אותו האקס על כך שהוא לא נמשך לנשים וכנראה המלה "גבר" אף לא מייצגת אותו יותר, ובמקום זה מותירה אותו בחרדתו.
נדמה שמעבר לפרשנות המתבקשת שמתמקדת ביחסי גברים נשים בעידן metoo#, רופניאן מציירת תמונה עגומה של יחסים בעולם שמתאפיין יותר מכל בדיסאוריינטציה. עולם שבו אנחנו מפוצצים במידע מבלבל ומתעתע שמקשה עלינו להבחין בין עיקר לטפל, בין אמת לשקר, בין אסור למותר ומה זה בכלל אומר היום לקרוא לעצמך גבר. או אשה. רבים השוו את הסיפור של רופניאן לפרק המדובר מהעונה השישית של הסדרה "בנות", שבו הגיבורה האנה מראיינת סופר מפורסם בביתו ומתעמתת איתו בנוגע לשמועות על הטרדות מיניות מצדו. במהלך מבריק של יוצרת הסדרה לינה דנהאם הראה הפרק את התחום האפור של הטרדות מיניות מבחוץ ובפנים; השניים מנהלים מעין שיחת מטא על הטרדות מיניות, כשהצופים לא יודעים אם אמת מסתתרת מאחורי ההאשמות עד לרגע המכריע של שליפת הזין. בסיפור של רפוניאן אין לכאורה תחום אפור, הכל נעשה בהסכמה ואפילו ביוזמת הגיבורה. התחום האפור נמצא שם דווקא בתווך שבין אדם לאדם ובין אדם לעצמו, והוא מתואר ככזה שקשה לגשר עליו. תחום אפור אחר שמחבר בין הפרק הטלוויזיוני לסיפור הקצר הוא זה שבין פנטזיה למציאות, או ליתר דיוק בין פיקשן לנון־פיקשן. האנה שואלת את הסופר על רומן שכתב אם הוא סיפורת; היא מנסחת את השאלה כך: "זאת פיקציה? שינית את השמות?" ובכך מטשטשת במודע את הקו שבין סיפורת לתיעוד. בדיעבד רבים ראו בפרק עיסוק במקרה אמיתי בהחלט של הטרדה מינית בעלת קווי מתאר דומים, זאת של הקומיקאי לואי סי־קיי. אבל היי, היא שינתה את השמות. גם בנוגע ל"איש החתול" עלתה השאלה האם מדובר ביצירה ספרותית או במסמך תיעודי כחלק מגל הווידויים של metoo#. הוא אמיתי במידה מסוימת כי הכותבת הצהירה שהוא מבוסס על חוויות אישיות ואמיתי מסיבה מסתורית פחות והיא שכל כך הרבה אנשים הזדהו איתו. אז מה זה משנה אם היה שם חתול.
