ספרית הפנטזיות שלי

_{הכלה הצעירה, שהסתגרה בשתיקה מוחלטת בחדר השינה בבית הוריה יותר מחמש שעות, הודיעה לבסוף מה שהודיעה, וחזרה שלוש פעמים על הצהרתה המדהימה, מבעד לדלת המוגפת, שארבעה זוגות אוזניים היו כרויות אליה בחרדה ובמסירות אין קץ. "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת", שבה וקראה הכלה בקול שטוח, כמעט משועמם, שבקע מבעד לדלת רחוק ונמוג כל כך, כמו אדי ריח אחרונים של תרסיס ניקוי.}  

_{הם נדחקו שלושתם במסדרון העצוב (הסבתא הושבה על שרפרף קלוע מול הדלת לאחר שתששו רגליה מההמתנה הממושכת) ונמנעו מלהביט זה בזה דקה ארוכה, כאילו עלול היה קשר המבטים ביניהם להפוך ברגע את ההצהרה שנשמעה זה עתה מפי הכלה, לעובדה מוצקה בעולם ולהוות אישור, לא רק לתוכנה של ההצהרה, אלא חמור מזה - למשמעותה, ורק המשיכו לתלות עיניים בדלת הסגורה, המחופה עץ כהה בסגנון עתיק, מצפים כביכול להפשרה, להתרככות ולהמסה נִסית - אם לא של הכלה, אז לפחות של הדלת – מקווים לעוד משהו, להמשך של משפט, רעיון או מלה, שיבצבצו מן הדלת ויגיחו אליהם, כמו ראש רטוב של עובר שבעקבותיו מחליק החוצה הגוף.}

_{"קר לי", בקע פתאום קולה של  נדיה, אם הכלה. היא ניסתה להקיף בזרועותיה את כתפיה הבשרניות והעטופות בשרוולי התחרה הצמודים והדוקרניים של שמלת הערב  האפרפרה שמדדה אותה קודם, לבקשת הספרית, ונשארה לבושה בה, בעוד רגליה נתונות בהיסח דעת בנעלי הבית המשובצות החורפיות, עם הרוכסן מלפנים. בלורית השיער שלה הצבועה בלונד הזדקרה בתימהון מוחלט מעל מצחה, ותימהון ציעף את מבטה כשנפל בלי כוונה על הסבתא, אמה הקשישה, תוהה על הימצאותה שם כמו על רהיט חדש ולא מוכר, שלא הוזמן בכלל והוצב פתאום בביתה על ידי הסבלים.}          

_{"מה אמרה מרגי?" התעניינה עכשיו בקול מתרונן הסבתא, שהיתה כבדת שמיעה ובאופן כללי "לא איתנו" (נדיה אמרה), מחזיקה על פניה כל אותן שעות המתנה את החיוך המרהיב והגדוש בשיניים צחורות שהתקין הרופא בפיה שבוע קודם, לכבוד החתונה: "מה אמרה?" חזרה ושאלה הסבתא, תולה את מבטה העגול בידית הדלת המוכספת, שניצבה בקו ישר מול עיניה.}

_{היא ישבה על השרפרף כשירכיה ישרות וצמודות זו לזו בצייתנות, כמו ילדה בשעת הריכוז בגן, ממששת את זוג פלחי התפוח המקולפים (שניים כבר אכלה) על גבי מגבת המטבח שכיסתה את ברכיה. נדיה רכנה אליה ולפתה את מרפקה: "לכי, לכי, תנוחי שמה בסלון בינתיים. נגיד לך כשיהיו חדשות." הסבתא גרסה את אחד מפלחי התפוח שנותרו, קילוח דק וצהבהב של עסיס תפוחים זולג מקצה פיה עד סנטרה: "עדשות? למה עדשות? היא לא צריכה עדשות מרגי, עם הראייה שלה. הלוואי על כולנו הראייה שלה, איזה כלה, איזה!" סיכמה, מוחה את קצות אצבעותיה במגבת המטבח.}

_{הטלפון צילצל בכיס הז'אקט של מתי, החתן, הושתק מיד וכעבור כמה שניות צילצל שוב וכובה. "זה לא היא?" שאלה נדיה. "זה לא היא", השיב, "הטלפון שלה אצלי, שכחת?" נדיה עצמה את עפעפיה המאופרים בכבדות: "לא שכחתי. לא ידעתי שהוא אצלך, הטלפון. איך יכולתי לשכוח מה שלא ידעתי?" שתקה רגע. "מה נעשה?" שאלה, ושוב חזרה, בהנמכת קול, כביכול נזהרת שלא להפריע את שנתו של מישהו: "מה נעשה?"}

_{מתי התבונן בה בריכוז, אפוף במשהו ויחד עם זאת ערני לגמרי, כביכול תוהה על שאלתה, אבל לא באמת. היא חשה את הדקירה של מבטו בעורה ממש, באמצע הרווח שבין גבותיה העשויות, את ההזרקה הזאת של ייאוש, ציפייה דרוכה, ועוד דבר מה, שלא ידעה לקרוא לו בשמו, שהביאה דקירת מבטו. פתאום  נבהלה ונפנתה בחדות ימינה, לעבר אילן, בן הדוד, שרכן על אוזנה ולחש לה משהו. "מה, מה אמרת?" התבלבלה.}

_{"תיקנתי אותך, אמרתי: "אלוהים, מה נעשה", זה מה שאמרתי שהיית צריכה להגיד: אלוהים, מה נעשה?" עטה אילן על פניו את גיחוכו המכוער ביותר, המוגזם בכוונה, וחזר להתעסק בחמדנות מלאת שקיקה בששת צמידיה המוזהבים של נדיה: גילגל אותם על מפרק ידה, ספר אותם שוב ושוב, העלה את הצמידים כמעט עד למרפקה וחזר ושילשל אותם, אחד אחד, עד למפרק היד. "מה קשור אלוהים?" משכה ממנו נדיה בקוצר רוח את זרועה: "מה הבאת את אלוהים עכשיו?"}

_{"נכון. אלוהים לא שוכח אף אחד, אללה מא בּיִנסאש חַד, זה מה שאומרים", הודיעה בסיפוק מהורהר הסבתא, מתנודדת מעט, מצד לצד, על השרפרף, ומחלצת את ישבנה. נדיה כיסתה את עיניה בכפות ידיה: "אין לי כוח אליה. אין. תסביר לה מה קורה", מילמלה לעבר אילן בלי להביט לעברו, נשענת בגבה על קיר המסדרון .}

_{אילן מחה בשולי מכנסיו את כפות ידיו היבשות, התקרב לשרפרף של הסבתא, התיישב על ברכיו מולה, עיניו בגובה עיניה, חפן בידיו את  לחייה הקציפתיות והחזיק את ראשה כך שיעמוד ממש מולו, כדי שתוכל להתבונן בתנועת שפתיו: "סבתונה!" קרא בשקט, בקול רך מאד ומשדל: "לינה!" פניה של הסבתא הוארו ונחיריה הרחבים רטטו קצת משמחה, כאילו היה שמה, שנהגה בפי אילן, מין גילוי מפתיע אפילו לה עצמה. "את שומעת אותי, מתוקה?" שאל, מביט בה במבט מרצין. היא הנהנה במרץ. "זאת מרגי. מרגי, היא לא מתחתנת בסוף", אמר. "למה?" שאלה הסבתא, כשארשת של בלבול ואימה נמתחת על פניה: "למה היא לא מתחתנת?" "היא לא רוצה", השיב אילן לאטו, מדגיש כל הברה: "היא אמרה שהיא לא רוצה להתחתן". "אף פעם?" פלטה הסבתא: "אף פעם היא לא רוצה להתחתן?" אילן שלח את ידו לעבר ראשה, ליטף את שערותיה והביא קווצת שיער ארוכה אל מאחורי אוזנה: "לא יודע אם אף פעם, מותק. לא יודעים. עכשיו, היא לא רוצה להתחתן".}