אתה,
אולי גשם אינו יורד, אבל החלונות זוכרים את הסגריר. וקר. אני רואה את גב נושא המכתבים. הוא נכנס אל הבית שממול. תיבת הדואר שלי ריקה כרגיל: מלות הגאולה המעטות ההן העלולות לפתוח לפני את גבולות הארצות הזרות לא נכתבו עדיין אני עוד פה. עוד לא נסעתי אך אני נפרדתי ממך, אף כי גם אתה פה. אולי אפילו בחדרי. הלוא אפשר לעצום לשעה קלה את העיניים, לשמוע את רעד התנור הבוער ולחשוב שזהו המסע שלי שאני כבר נסעתי. הלוא כך הוא – נסיעה ספרותית גם בה יש הרפתקאות וחוויות.
הגיבורה שלי – רות – עלולה לחיות כמוני בזמן התלוי על בלימה. יודעת היא שעליה לנסוע והדרך חסומה בפניה. ולפי שעה הכול נעשה עבר והולך והיא נאחזת בנסיעה ספרותית. רות אינה עלמה סנטימנטלית. היא כותבת מכתבי-אהבה לא כדי לשרפם אחר-כך בתנור. יש לה מטרה ספרותית. מכתבים אינטימיים באמת אי אפשר לפרסם. על כן בחרתי בגיבורה, ששמה אינו שמי ושם אהובה אינו שמך. אם רות דומה לי וזה אשר היא פונה אליו – לך, הרי הם, בכל זאת, לא אני ולא אתה – הם דמויות מדומות כמו הנסיעה.
שם אהובה של רות עמנואל. היא קוראה לו "אֶל" מתוך חיבה ו"עמנולינו" לשם קיצור. או להיפך.
היחסים שלהם אינם מסודרים, ראשית מפני שדומים הם לאלו שלנו, שנית מפני שלכתוב על יחסים מסודרים... משעמם.
*
מתוך "מכתבים מנסיעה מדומה" (1937), ספר הפרוזה הראשון של לאה גולדברג.
