בשלב מסוים, הראייה שלי התחילה להתערפל. הרגשתי לא טוב. אחרי שעתיים של שיחה על פוליאמוריה, כל מה שרציתי היה ללכת מדירת השיכון הקטנה שבפאתי יפו, לא יודע בדיוק לאן, רק לא להישאר שם ולשמוע אותו מסביר לי במנוחה כיצד מתמודדים עם קנאה רומנטית עזה באמצעות התבוננות, נשימה, או השד יודע מה. ירדתי במדרגות והלכתי לכיוון הים, תחת השמים שהאדימו בינתיים. צעדתי על החול הלח של חוף עג'מי וניסיתי לברר עם עצמי למה הנושא הזה מסעיר אותי כל כך.
דניאל היימן, בן 32, הוא במובן מסוים פוליאמוריסט מלידה. "כשהייתי בן 19, שאלתי את החברה הראשונה שלי — 'זהו, עכשיו אנחנו ביחד, ואין עוד אף אחד אחר?', זה הרגיש לי קצת משונה". לפני שלוש שנים יצא מהארון הפוליאמורי וכשעבר מתיאוריה למעשה הבין את גודל המורכבות של הבחירה הזו. "היו הרבה סיפורים יפים", הוא אומר בדיסקרטיות, "אבל קרה גם שפגעתי ונפגעתי". הוא הגיע למסקנה שהדבר דורש התעמקות נוספת. אחרי שסיים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, הוא מתמחה כמטפל בנוער ובמקביל כותב דוקטורט בפילוסופיה על הקשר בין פוליאמוריה וקנאה.
המעבר דרך קיר האש של הקנאה נחשב לאתגר הגדול של הפוליאמוריה. "הרגשתי חרא", סיפר רם לדנה ספקטור בכתבת מגזין גדולה שפורסמה בסתיו האחרון ב"7 ימים", על השיחה שבה אשתו בישרה לו ש"לא בא לה עליו יותר" והיא רוצה לפתוח את הקשר, "באה וירתה עלי טיל גרעיני". בהמשך היא גם עשתה קעקוע בשביל החבר החדש שלה. "אני עברתי אצל אשתי טירונות כזאת של כאב שהיום אני כבר מחוסן. היום אני אדם אחר, סטיב אוסטין כזה ששברו אותו לחתיכות הכי קטנות ובנו אותו חזק יותר, עמיד".
מדוע בעצם קנאה רומנטית עזה כל כך, הרסנית כל כך? לדברי היימן, התשובה לא כזו פשוטה. קנאה הרי קיימת גם בתחומים אחרים של החיים. ובכל זאת, אם למשל שותף לעסק שהקמתם יחד בעשר אצבעות יודיע שהוא רוצה להוסיף שותף שלישי זה עלול לכאוב, אבל הודעה דומה מבת זוג נחשבת למחוללת כאב מסדר גודל אחר לגמרי. היימן סבור שזה קשור למשקל האדיר שהתרבות שלנו שמה על בלעדיות רומנטית, וגם לכך שבן זוג נתפש במידה מסוימת כהמשך של האני, ואם קורה משהו שמבחינתי מאיים על הקשר, גם הזהות שלי עצמי בסכנה.
"חלק מהזוגות שבוחרים להתנסות בפוליאמוריה נוטים לחוקק חוקים שנועדו לצמצם את הקנאה, למשל 'לא עם חברים משותפים' או 'לא במיטה שלנו'", מספר היימן. "קראתי על מישהי שכעסה מאוד דווקא כי בעלה הביא את החברה לארוחה משפחתית, כי היא הרגישה שזה פוגע בסטטוס שלה. מנגד, זוגות אחרים, קצת כמו חוזרים בשאלה, רוצים לטרוף את העולם וליהנות דווקא ממקסימום חופש, בלי חוקים בכלל".
זה מה שקרה לבחור אחד מדרום אמריקה שהיימן הכיר כשגלש על הספה שלו. מתברר שהבחור ובת זוגו לקחו את הפוליאמוריה לכיוון אקספרימנטלי ועד מהר נוצר קשר בין הבחורה לבין חברו הטוב ביותר, שהיה גם שותפו לדירה. "זה היה משהו מאוד נטול גבולות, יותר מדי לכולם, ובסוף הכל התפרק".
מחקרו של היימן כולל מרכיב כמותני עם מאות נבדקים וגם ראיונות עומק איכותניים. לדבריו, ומובן שזה אינו מדגם מייצג, מתוך חמישה מרואיינים היה רק מקרה אחד שבו קשר נהפך לפוליאמורי ושרד. זה היה מעניין לשמוע כי בכתבות מהסוג של ספקטור (שמדווחת על "פולילנד" — גל הפוליאמוריה ששוטף את הפרברים המנומנמים של ישראל), פוליאמוריה מוצגת בדרך כלל כפרויקט קשה אבל מצליח, עם שפע ציטוטים אורגזמטיים כמו זה: "הלב חוזר לפעום, יש לי פתאום המון רגשות חזקים, רגשות צעירים וטריים שאנשים מבוגרים כבר לא מרגישים הרבה". אין הרבה כתבות על הזוגות שניסו פוליאמוריה וזה התפוצץ להם בפנים. לצערי, גם זה קורה.
סימן שאלה
את היימן הכרתי במקרה לפני עשר שנים, כשהוא ואני התנדבנו לבשל בשביל המתרגלים בסדנה של מדיטציית ויפאסנה. מאז ניתק הקשר, אבל מתברר שכפוליאמורי בדם הוא מצא דרך לשלב בין כמה מאהבותיו הגדולות — פסיכולוגיה, פוליאמוריה ומדיטציה. "במדיטציה לומדים שכאב וחוסר נוחות הם תחושות טבעיות ואפשר להתבונן בהן ולא מיד להילחם בהן. אם אני יושב במדיטציה ומגרד לי בברך, אני לא חייב מיד לגרד. באופן דומה, המונוגמיה מלמדת אותנו שאם אנחנו מרגישים קנאה צריך מיד לרוץ למקלט, והפוליאמוריה מציבה סימן שאלה. היא מציעה לדבר על הנושא הזה, למצוא דרכים להפחתת הקנאה שנוצרת, וזה משתנה מאדם לאדם. למשל, היתה מישהי שריאיינתי, שהדרך שלה להתמודד עם הקנאה היתה לשמוע כל פרט על המפגשים המיניים של החבר שלה. הוא, מצדו, העדיף לשמוע את זה רק תיאור כללי. פוליאמוריה מעניקה הזדמנות להתפתחות אישית".
אף מורה למדיטציה לא יאמר לך להמשיך לשבת ולהתבונן אם תחטוף כדור ציד בבטן. ובת זוג שחוזרת מלילה של תעלולים מיניים זה קצת יותר כדור בבטן מגירוד בברך, לא?
"רוב האנשים יאמרו לך את זה. אבל מחקרים מראים, כידוע, שאנשים גרועים מאוד בתחזיות של התגובות הרגשיות שלהם למצבים עתידיים. הרבה פעמים יש מצבים שבהם אחד מבני הזוג יוזם את פתיחת הקשר והשני מסתייג ובסוף מסכים, ואז דווקא האחרון פורח בפוליאמוריה, ולשני קשה יותר. פוליאמוריה היא קצת כמו טריפ פסיכדלי — יש כאלה שמפחדים, ויש כאלה שרוצים להתנסות, וקשה לדעת מה יקרה לפני שמנסים. אפשר רק לנסות לצמצם את הבעיות, ולכן צריך לגשת לזה בזהירות. צריך להביא בחשבון, שאם יש לך בעיות חוזרות בקשרים רומנטיים, הפוליאמוריה כנראה לא תפתור אותן".
התבוננתי בהיימן. שולחן קטן, קנקן תה ותהום גדולה הפרידה בינינו. האם החשש והדחייה שלי מעיסוק בנושא הזה, ולו ברמה האינטלקטואלית, הוא גנטי, כפי שהמשיכה שלו היא גנטית גם כן? האם פוליאמוריה היא נטייה מולדת כמו הומוסקסואליות או חיבה לטחינה מלאה? המחקרים בתחום מעטים, ולכן הניסיונות שלו להתיר את הסבך מעניינים במיוחד. אם תשאלו אותו, מסקנת הביניים שלו, שאני חותם עליה בשמחה, היא שהשיח המקובל "מה יותר טוב" או "מה דפוק יותר", פוליאמוריה או מונוגמיה, מצער. בעיניו, הבחירה בפוליאמוריה דומה יותר מכל לבחירה לגור בעיר או בכפר. "אין טעם להתווכח בעניין הזה. גם יכול להיות שאת זה שעף היום על חייו בכפר תמצא מחר בדירת חדר בשינקין/אלנבי. החיים הם דינמיים".
https://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/.premium-1.5961445
