ספרית הפנטזיות שלי

היינו במועדון. מכל המקומות שבעולם נקלעתי לערב של זמר מזרחי, וחתונת כדורגלנים, והיו שם סרנגה ואבוקסיס ונתן זהבי, ועוד כל מיני. אנשים שידעתי רק מעט עליהם, והרבה לא עניינו אותי, ורק חברי שידלו אותי שאבוא. חברי שעבדו איתי במסעדת ״ג'קו מאכלי ים", ומדי יום שני היו יוצאים לבלות במסעדה/שוק דגים שחנך זה עתה הבעלים, ששב מתאילנד מאוהב בקונספט החדש. ומדי יום שני הוא היה עורך שם ערב זמר מזרחי. ותמיד עובדי המקום ומנהליו היו דוחקים בי, חצי בצחוק, שאבוא איתם למסיבה הזו, ואני שהייתי די ממושמע וילד טוב, הייתי חוזר תמיד הביתה בתום המשמרת, לדירה שלי ושל החברה, או שותה בירה אחת וסיגריה קטנה באיזה בר שבדרך, לסמן את סופו של יום. ויום אחד, דרך מקרה, פתאום אמרתי, כן, למה לא. והם צחקו, שאלו אם ״סווטלנה" שלי תרשה, כי אהבו לצחוק על זה שהיא קצת בלונדינית, ובלונדיניות בעבורם היו תמיד זונות, ולכן סווטלנות כאלה ואחרות. אבל הפעם דווקא הפתעתי, ואמרתי למה לא, עם או בלי לשאול את הסווטלנה שלי, כי פלאפון בעצם לא היה לי בימים ההם, כמדומני. והלכתי איתם למסיבה. והיה די כיף ומצחיק, לראות את כל המפורסמים של הצד האחר של העיירה, והמזרחיות כבר מזמן עשתה דרכה למרכז הבמה, עם ה"גנקי", וכל המקומות האלה של העשירים־בטעם־רע, שכביכול אוהבים עממיות, אלא שרק מחוץ לבית ספרם של הילדים, וכאן חיים בכיף, עם זה וזה, וזאת. אז היתה אווירה כזאת. ואני גם התחברתי. השתכרתי, היה נחמד מאוד. והנה זה, והנה זאת. וככה כמה זמן שתיתי עם האחיין של עפרה חזה, שעבד איתי במסעדה, ואני אותו אהבתי, והחנינו זה לצד זה את הטוסטוסים שלנו, מחוץ למועדון שבדרך מנחם בגין. ושתינו יחד, וכבר הערב הגיע לאיזה סוג של מיצוי, בשתיים, ואולי שתיים וחצי בלילה. ובאנו לעזוב. ואז, ממש שני מטר מדלת הכניסה, שתי יריות חזקות דפקו באולם. ואני הסתובבתי, וכמו שאני כך מסתכל, מאחורי אני רואה את מנהל המסעדה שרוע, ומראשו דולפת שלולית של דם, בעיניים בהירות קפואות בתקרה, ולא זזות. הוא מת, כך חשבתי. ולהפתיע עלתה בי השורה הבאה; הוא כנראה מניאק עוד יותר משחשבתי. כי הנחתי שחוסל על ידי עבריין. וכאן בעצם החל הפיגוע, בצרור ארוך עד אינסוף, שנמשך אולי 40 שניות. ומה קרה לי באותן השניות, קרו לי כמה דברים. תחילה אמרתי לעצמי זה איננו פשע, זהו טבח ממש. יורים פה חופשי באנשים. אחר כך קרה לי דבר מוזר בתודעה. הממד המנטאלי שלי ניתק מן הגופי, והתודעה שלי ריחפה חופשי בחלל האולם, ממפה אותו מגובה התקרה, תוך שלומדת את המבנה ומנסה להעריך את נתיב המנוסה המועדף. אבל לא עשיתי את זה. רק תפסתי פינה, כי בסוף הבנתי שאין לדעת אם היורה בפנים או בחוץ, ומה כיוון האש, ולכן מוטב פשוט לרדת נמוך. וכך עשיתי. ממש קברתי עצמי מתחת לפרקט על מנת שלא להיפגע. אבל גם הייתי נורא קול. ורק דבר אחד ציער אותי מאוד. שאינני עושה דבר למען יוסי, שהיה קצת אויב וקצת ידיד, כי היה מנהל לא קל, אבל גם לא לגמרי קשה. איש נחמד מאוד, כנראה. והיה לי קשה, בגלל חברה של יוסי, שאהבנו לצחוק עליה כי היתה ״מוכרת פרחים" במסיבות, כהשלמת הכנסה, והיו קוראים לה ״המוכרת", או משהו כזה לועג, אולי. אבל היא דווקא לא ירדה נמוך. היא היתה האדם היחיד בכל חלל האולם הענק שנשאר עומד. אבל עומד מוזר, היא קרסה בעמידה, כמו מריונטה שהניחו לחוטים. אלא שקרסה על משקוף הכניסה למטבחים. ושם עמדה נפולה ונתמכת, קוראת שוב ושוב, איפה יוסי, איפה יוסי. קוראת, ״מישהו יודע מה קרה ליוסי?" ואני דווקא ידעתי בדיוק מה קרה לו, ומה נעשה בו. הוא חטף כדור בראש. הוא מת. מת מת. לא מת חי, כמו בספרות, אלא מת שיוצא לו מן המוח דם, והעיניים שלו תקועות בתקרה בזמן שכולם הופכים שולחנות וצורחים ושועטים ודוחקים זה בזה לחיים ולמוות בכניסה לשירותים, ורק הוא נשאר במקומו, לא זע, ורק היא נשארה על עומדה, לא מפסיק לקרוא, ״מישהו יודע מה קרה ליוסי?"