פוטנציאל הפילוג וההרס שיש בחוק הלאום כל כך גלוי לעין, שההתעקשות של ראש הממשלה שלא לתקנו מעוררת חשד לאיזו כוונה נוספת שמסתתרת בו: הרצון לשמר את פצע היחסים בין המדינה לבין המיעוט הערבי שבה פתוח, כל הזמן. פתוח ומודלק ומאיים.ממה יכולה לנבוע כוונה כזאת? מדוע שהממשלה והעומד בראשה ירצו בכך? אפשר רק לנחש: אולי מפני שמיעוט שפצעיו פתוחים הוא פגיע יותר ונוח יותר לכל מיני מניפולציות, להסתה, להפחדה, לפיצול? למדיניות של הפרד ומשול?
הנה כך משמרים פצע פתוח: בבת אחת, במחי חוק מיותר אחד, שָמטו נתניהו וממשלתו את הקרקע מתחת לרגליהם של חמישית מאזרחי המדינה. ושוב — מדוע? כי הם יכולים. כי הם בטוחים שאין שום כוח שיעצור אותם. כי הם רוצים שהאזרחים הערבים בישראל יחיו בתחושה מסוימת וקבועה של חוסר ביטחון קיומי. של חוסר ודאות באשר לעתיד שלהם. שיזכרו כל הזמן, בכל רגע ורגע, שהם תלויים ברצונה הטוב — או הרע — של הממשלה, שהם כאן על תנאי. שהם נוכחים, שיכולים בכל רגע להפוך לנפקדים.
והחוק הזה אומר באופן ברור עוד דבר: שאצל ראש ממשלת ישראל גמלה ההחלטה שלא לסיים את הכיבוש ואת מצב האפרטהייד בשטחים, אלא דווקא להפך: להעמיקם ולהעביר אותם משטחי הכיבוש אל תוך מדינת ישראל. במלים אחרות — החוק הזה הוא בעצם ויתור על הסיכוי לסיים אי פעם את הסכסוך עם הפלסטינים.
ובעניין ה"שנמוך" שנעשה בחוק הלאום למעמדה של השפה הערבית בארץ: שפה היא עולם, היא תודעה, היא זהות, היא תרבות. היא מארג אינסופי הנוגע בנימי הנימים של החיים. צריך אדם — פוליטיקאי — להיות עז מצח ויהיר במידה שלא תיאמן בבואו לפגוע — ולו באופן פורמלי, כפי שמתרץ המחוקק — בשפתו של עם אחר ולהשפילה. העברית והערבית הן שפות אחיות. לאורך ההיסטוריה הן היו שלובות זו בזו. מיליוני ישראלים יהודים ינקו את הערבית עם חלב אמם. אין די מלים בשפה העברית כדי למחות ולזעוק על הפגיעה באחותה.
מאות ואלפי שנים היה העם היהודי מיעוט בארצות שבהן חי. החוויה של המיעוט עיצבה את זהותנו, חידדה את הרגישות המוסרית שלנו. כעת אנחנו, היהודים, רוב בארצנו. זו אחריות עצומה להיות רוב, וזה אתגר גדול, פוליטי וחברתי, ובעיקר אנושי: להבין שהיחס אל המיעוט הוא אחד המבחנים הגדולים של הרוב במשטר דמוקרטי. ובמבחן הזה נכשלה ממשלת ישראל כישלון מהדהד, בכל העולם הוא מהדהד. בכל העולם שאותו אנחנו מאשימים שוב ושוב באפליה של המיעוט היהודי שחי בו.
ולכן תהיה זו בכייה לדורות אם בני העדה הדרוזית יסתפקו בכך שיקבלו "פיצוי", כספי או אחר, על העוול שנגרם להם בחוק הלאום. דווקא המצב החדש שנוצר עם גל המחאה, המוצדקת, של העדה הדרוזית נגד חוק הלאום יכול להיות ראשיתו של מהלך מקיף הרבה יותר, שבו יהיו הדרוזים חוד החנית במאבק לשוויון של כל המיעוטים המוסלמים והנוצרים, אזרחי ישראל.
ההסכמה — לפחות ברגע זה — של מנהיגי העדה הדרוזית לקבל את מתווה הפיצוי של נתניהו מעידה שכנראה שנים של אפליה והבטחות ריקות גרמו אפילו להם לשכוח מהו באמת טעמו של שוויון מלא. במציאות הישראלית העכורה לא מיותר להזכיר, ששוויון איננו מין "פרס" שאזרח מקבל מהמדינה שלו על כך שעשה למענה דברים אלו ואחרים. ואפילו לא על כך שהקריב את חייו למענה. גם החרדים שמסרבים להתגייס הם אזרחים שווי זכויות. השוויון הוא נקודת ההתחלה של האזרחות, ולא תוצר שלה. הוא האדמה שממנה צומחת האזרחות. הוא גם מה שמאפשר את החירות הנעלָה — החירות להיות שונה, אחר, נבדל — ובכל זאת שווה לכל אדם אחר.
בעיניי, החוקים האחרונים שחוקקה הממשלה הם לא מעט התוצאה של אורח המחשבה המעוות שיצרו חמישה עשורים של כיבוש. הם התוצאה של רגש עליונות אתני, של להיטות לשכשך באיזה "אנחנו" צדקני, לאומני, כזה שמסלק מתוך "הבית" את כל מי שאיננו "אנחנו" — בין אם הוא בן עם אחר, דת אחרת, מגדר אחר.
ואולי החוק הזה עושה לנו דווקא טובה גדולה, וחושף לפני כולנו, מימין ומשמאל, בלי אשליות ותרמית עצמית, לאן הגענו, לאן הידרדרה ישראל. אולי החוק הזה יטלטל סוף סוף את כל אלה בתוכנו, מימין ומשמאל, שחרדים לישראל, לרוחה, לאנושיותה, לערכיה היהודיים, הדמוקרטיים וההומאניים.
אין לי ספק שיש רבים מאוד כאלה, בשמאל ובימין ובמרכז, אנשים הגונים ומפוכחים שיודעים שהחוק הזה הוא מעשה נבָלה ובגידה של המדינה באזרחיה. נתניהו, כדרכו, מציג את זה כמאבק בין השמאל והימין. אבל זה מאבק הרבה יותר עמוק וגורלי, מאבק בין אלה שהתייאשו לאלה שעדיין מקווים. בין אלה שנכנעו לַפּיתוי הלאומני והגזעני — לבין אלה שממשיכים להתנגד לו, שמתעקשים לשמר בלבם תמונה, דימוי, תקווה, של איך יכולים הדברים להיות במדינה מתוקנת.
