שיר עגבים": הגרסה המלאה
בערב הלוך הלכתי פעם,
בנשף חשקי לטעום טעם.
באתי אל עמק השווה
והנה הוא כגן רווה;
עלמות ובתולות הנה והנה
בכל עבר ובכל פנה.
תוכן ספון היכל העונג,
רך משמן חלק מדונג;
חורש מצל סביב הקובה,
והוא בסתר טמון בחובה,
לא התמהמהתי ולא בוששתי,
את כל כליה מיששתי.
אחזתיו ולא ארפנו מנת כוסי,
עד שהביאותיו אל חדר הורתי.
כבּיכּוּרה בעודה בכפה תבלענה
אל מקום שם דרך תנחנה;
ותתקעהו יתד במקום נאמן,
בחמוקי ירכה מעשי-ידי אמן.
ואגש ואקרב אל האחת,
ואתפשׂה בבגדה מתחת,
ואומר: "הבה נא, אבוא אליך,
עברי לפני ואנוכי אחריך".
ותעבור לפני דרך להורות
למקום פלוני אלמוני התחנות.
אחזתי בזה וגם בזה,
פעם השוק ופעם החזה;
כולמו יחד הרווּני נחת,
השדיים ממעל
והתהום מתחת.
ולא יכול דודי להתאפק
לכל הניצבים עליו
והוא מתרפק.
אז פצתי את פיה למולי
לבלוע את כל היקום ברגלי.
כציפור יורד אל קִנו,
כן ירד דודי לגנו;
והוא מתעדן ומתפנק
כארז מבשן יזנק.
העלמה הביאתני חדרה,
והתבוננתי אל יופיה והדרה,
והנה רעייתי מלאה חן ויופי.
ברה כחמה זכה מדופי;
עיניה זיקי אש יתלהטו,
עפיפיה גחלי-אש יתמלטו.
כי החל לפעמו רוח החשק,
וירק חניכיו ברומח ונשק;
התאזר כגיבור לפרוץ פרץ,
לבוא עליה בדרך כל הארץ.
ויתחזק וישב באיתן קשתו;
ולא יכול דודי לצאת
כי הכביד נחושתו,
מדלג ומקפץ כציפור ברשת,
שחוּק וכתוּת כעלי במכתשת.
אז פרץ כנחל שוטף מקורה,
וקשתי חִצי חשקה הערה.
והוא הולך וחזק
רצוא ושוב כמראה הבזק.
מיהרתי והסירותי המטפחת
לטמון ידי בצלחת,
והנה בנות החשק
גבעות התאווה
כהרים גבנונים ענקתמו גאווה;
ביד ויד חיפשתי אחת ואחת
ורוויתי מלוא כף נחת.
כמעט פתחתי
מוסרות המכנסיים
ויקם ויעורר איש-הביניים;
והנה הוא כחתן יוצא מחופתו,
כעץ ארז רענן כפתו.
ותאמר: "למה זה
תעמוד בחוצה?
ואנוכי פיניתי הבית, רוצה!
זרם-חמד עליו הרעיפה
כמים קרים על נפש עייפה,
וימץ טל מלוא ספל.
אז גברה תאוותה כפל,
ותסגור בעדי ידיה ולחצה
לבלתי נתון דודי צאת החוצה.
לאט לאט צעדה המיטה,
בגדה וכסותה
מעליה הפשיטה,
ותעל ותשכב על גבה.
ואקרב לדבר על לבה:
"איילת-אהבים,
יעלת-מחמדים,
נתעלסה באהבים,
נרווה דודים".
"רדה עלי אל תעמוד;
עושי, גושי, חושי, כי אחמוד;
אל תירא ואל תחת, כי טהרתי,
ואל תעצור לרכוב,
כי אז אמרתי".
ואומר: "שימי נא ידך תחת
ירכי,
את הילד הזה הוליכי;
ותאמר: "הנה אוצרי
לך פתחתי
וכל אשר לי לפניך ערכתי;
השוק והחזה לך יהיו למנה,
דוש כהידוש תבן במדמנה;
הרק חנית, קרב ושלח,
על במתי רכב וצלח".
"ועשי כאשר עם לבבי;
שלחי ידך ואחזי בזנבי;
החזיק ידך בו לנסותו,
אולי מיקשה תעשי אותו".
ותאחז בו ויהי למטה בכפה;
ותשמח בו ותכסהו בגפה.
כי רפתה מעט וחלשה
מעוצר רוח ומעבודה קשה;
פתאום גילתה מקורה והערתה,
חרקה שן ועיקמה שפתה
לאמר: "עוד מעט; עתה, עתה".
בהגיגה בערה אש ולשונה להטה:
"אוי, אוי, חייך כי התאוויתי,
ה, ה, ה, הרף, אויה כי נדמיתי!"
תקעה ירכה, השפילה הרימה;
דהרות דהרות סוס מלחמתה.
כי סער בלבה
שלהבת אהבתה,
חיזקה דבריה והעיזה:
"עמוק עמוק" – היו דבריה,
כשעטת הסוס נחרה.
אז מיהרתי, יצועה עליתי,
שולי כסותה בנחת גיליתי,
והנה עמודי שש שוקיה,
גלילים כדורים שתי ברכיה,
ובנות שת כאגן-הסהר,
כלבנת-ספיר לטוהר.
והנה קמה אלומתי וגם ניצבה,
בחור כארזים דגול מרבבה.
ותאמר: "עלץ לבי רמה קרני,
אתה בן מדושתי ובן גורני".
דודי צח ואדום חוצב להבה,
ראשי כתם פז רצוף אהבה.
וישקוט הזעף ותקם סערה לדממה,
ותתעלף ותשכב בפה נאלמה.
דודי שלח ידו מן החור,
מעי חמרמרו, נסוגו אחור,
כבושת רכי-הלב בנוסם מהמערכה
כן פניו זועפים וחמתו שככה.
