שיר מאת מריו דה אנדראדה (סאן פאולו 1893-1945) משורר, סופר, מסאיולוג ומוסיקולוג. אחד ממייסדי המודרניזם הברזילאי.
תרגום חופשי למדי...
*הנשמה שלי ממהרת*
ספרתי את שנותי ומצאתי שיש לי פחות זמן לחיות ממה שחייתי עד כה.
אני מרגיש כמו ילד שזכה בקופסה של ממתקים: הראשונים אוכלים אותם בהנאה, אבל כשמבינים שיש רק כמה בודדים, זה באמת הזמן להתחיל ליהנות מהם.
אין לי זמן לכנסים אינסופיים שדנים בחוקים, בכללים, בנהלים ובכללים הפנימיים, בידיעה שבד"כ שום דבר לא יושג.
אין לי זמן לסבול אנשים אבסורדים שאינם מתאימים לגילם.
אין לי זמן להיאבק עם הבינוניות, אני לא רוצה להיות בישיבות שבהן האגו המנופח צועד ומוביל.
אני לא סובל מניפולטורים ואופורטוניסטים, אני מפריע לאנשים הקנאים שמנסים להכשיל את היכולת שלי שלא מסוגלת יותר לתפוס את עמדותיהם, את כשרונותיהם ואת הישגיהם.
הזמן שלי קצר מכדי לדון בכותרות, אני רוצה את העיקר, כי הנשמה שלי ממהרת, בלי הרבה ממתקים בחפיסה.
אני רוצה לחיות עם אנשים מאוד אנושיים, אנשים שיכולים לצחוק על הטעויות שלהם, שלא אכפת להם מההצלחות שלהם, הם לא מרגישים שהם מוקדמים והם לא בורחים מאחריותם, שהם מגינים על כבוד האדם ושרק רוצה להיות בצד של אמת וצדקה. זה מה שעושה את החיים שווים לחיות.
אני רוצה להקיף את עצמי עם אנשים שיודעים איך לגעת בלבם של אחרים, אנשים שלמדו לגדול באמצעות מגע עדין של הנשמה מבעד למכות החיים הקשות.
כן, אני ממהר, אני ממהר לחיות עם העוצמה שיכולה רק לתת בגרות.
אני מנסה לא לבזבז את הממתקים שנותרו לי, אני בטוח שהם יהיו טעימים יותר מאלה שכבר אכלתי מהר מדי.
המטרה שלי היא להגיע לקצה, בשלום עם עצמי, עם יקירי ועם מצפוני.
יש לנו חיים פעמיים, והשניים מתחילים כאשר אתה מבין שיש לך רק אחד.
