ספרית הפנטזיות שלי

מה גורם לשני חוקרים לתעד באובססיביות את הרומן ביניהם כאילו היה אירוע היסטורי רב־חשיבות? פרופ' קדר משוכנע שזכה באהבה גדולה מהחיים
שני ליטמן 
 
https://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/.premium-MAGAZINE-1.7430908

 
"כשפגשתי את נורית מיד הבנתי שלא הכרתי קודם אישה דומה לה", מכריז פרופ' בנימין זאב קדר כשהוא מדבר על אשתו המנוחה, פרופ' נורית כנען קדר. "זו היתה מערבולת של יצריות ויצירתיות. בשלב הראשון הבנתי שהיא אישיות מדהימה. אבל רק יותר מאוחר, כשנפגשנו מחדש והיינו כבר מעל גיל 40, ראיתי גם את העומק שלה ואת מה שאני יכול ללמוד ממנה. בהתחלה היא היתה כמו אלה בעיני, ואני נראיתי לה החבר המושלם. אחר כך באה ההתפכחות. הדימויים המוגזמים, הרומנטיים, נעלמו, ובמקום זה באה ההתערטלות. עמדנו זה מול זה, הסתכלנו, ראינו מי באמת האדם השני, ואהבנו את מה שראינו".

מערבולת היצריות והיצירתיות שקדר מספר עליה מתוארת בפרוטרוט ב"עם נורית" (הוצאת כרמל), ספר יוצא דופן שפירסם כעת. זהו תיעוד היסטורי מפורט, ארוטי, ישיר, כרונולוגי וממוסמך (כולל הערות שוליים, כיאה לספר מחקרי) של יחסיו עם אשתו השנייה — אישה כריזמטית, סוערת וחדת לשון, שמתה ממחלת ריאות בנובמבר 2015. "החיים איתה היו רכבת הרים", הוא מספר. "מצבי הרוח שלה התחלפו במהירות. בספר אני מתאר ביקור באיזו קאפלה בצרפת, שבו היא כעסה עלי כעס אימים כי הקשבתי בנימוס למדריכה המקומית ולא באתי לשמוע משהו שהיא רצתה לומר לי. בשוך זעמה היא היתה אומרת, איך אתה סובל את ההתפרצויות שלי? ועניתי כמו איוב — 'האת הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל? הלא כאחת הנבלות תדברי'. היא עשתה דברים שאף אחד אחר לא היה עושה. לדוגמה, היינו באירוע מכובד בנוכחות הסופר אומברטו אקו, והיא ביקשה מהצלם לומר לאקו שהאישה הכי יפה באולם רוצה להצטלם איתו. אקו מיד הגיע. זו היתה נורית. היא שנאה קונבנציות ונהנתה לבעוט בהן, ואני נהניתי מזה בלי סוף".

קדר הוא פרופסור אמריטוס מהאוניברסיטה העברית, היסטוריון בעל שם, מומחה לימי הביניים, חבר האקדמיה הישראלית למדעים ועוד שלל תארים שאליהם התווספה בשבוע שעבר זכייה בפרס א.מ.ת היוקרתי. את נורית הוא הכיר ב–1970, כששניהם היו בני 31. הספר מתאר קרוב ל–14 שנים של רומן סוער בין השניים, תוך שהם נשואים לאחרים ומקימים משפחות, נפגשים ונפרדים, רבים ומתפייסים, מנסים להתנתק ובסופו של דבר נפרדים מבני זוגם הקודמים והופכים לזוג גלוי ורשמי.

"אינני סופר. אני היסטוריון", מכריז קדר בתחילת הספר. "יצאתי לחקור סיפור אהבה. והרי קורותיה של אהבה, כמו ההיסטוריה, זקוקות לטקסטים שישמשו עדות למה שהיה. פעלתי אפוא בהתאם להכשרתי המקצועית... חותר לשחזר ולהבין את המעשים במדויק וללא משוא פנים, על אף שהפעם מדובר במעשי אהובתי ובמעשיי" (עמוד 26).

קדר מתאר את סיפור האהבה שלו ושל נורית כסיפור אהבה עוצמתי, חד פעמי, גדול מהחיים, מלא תשוקה גופנית, נפשית ואינטלקטואלית. המציאות מפרידה בין האוהבים פעם אחר פעם, אבל הם נמשכים בכוחות אדירים זה לזה, עד שברור שאי אפשר אחרת. אחת הנקודות הבולטות היא התיעוד העצמי האובססיבי כמעט של שניהם, במכתבים, יומנים אישיים, מזכרים ומחברות שהוקדשו במיוחד לתיאור היחסים שלהם. אל אוסף הכתבים הזה התייחס קדר ההיסטוריון כאל מקורות ראשוניים, והם שאיפשרו את כתיבתו של הספר כמחקר מלא בפרטים שבדרך כלל דוהים בזיכרון בחלוף השנים. הוא מתאר בפרוטרוט, לדוגמה, את המפגש המיני הראשון שלו ושל נורית, כולל פרטים בלתי מחמיאים.

בכלל, הספר מלא בפרטים אינטימיים מאוד, פיזיים, מהסוג שלעתים נדירות אפשר למצוא בספרים אוטוביוגרפיים. קדר לא נמנע גם מסיפורים המציגים חולשות ורגעים פחות זוהרים שלו ושל אהובתו. בני משפחתה של כנען קדר זעמו על החשיפה ועל השימוש בסיפורי חייה, ללא הסכמתה לדעתם, ובשעה שהיא כבר לא יכולה להביע דעה או להתנגד. מבחינתם לא מדובר בכנות, אלא בפרטים המבזים את זכרה של נורית, והם גם מערערים על אמיתות הדברים. בניה גם פנו להוצאה וביקשו לעצור את הפצת הספר, בשל תמונות משפחתיות שמופיעות בו ללא רשותם. ואכן נשאלת השאלה, האם אכן עסק ההיסטוריון בתיאור חסר פשרות ונאמן למציאות, ואם כן – מדוע המציאות הזאת כוללת רק את המבט שלו עליה? האם מה שעמד לנגד עיניו היה הרצון להעמיד אנדרטה אוהבת לאשתו, כפי שהוא טוען, האם סיפוריו נועדו להחמיא לה, או אולי לעצמו? ועד כמה היתה באמת שותפה נורית לרצון לחשוף לעיני כל פרטים אינטימיים כל כך?

פרץ של יצירתיות
בנימין ונורית נולדו באותה שנה, 1938. הוא נולד בעיר ניטרה שבצ'כוסלובקיה לזוג רופאים. במשך כמה חודשים בזמן השואה הסתתרה המשפחה במרתף בבית איכרים. ב–1949 עלתה המשפחה לישראל והתיישבה בכפר נטר. אביו של קדר קיבל עבודה כרופא אזורי. קדר למד בבית הספר היסודי באבן יהודה, וכשלמד בתיכון נסע באוטובוס כל יום לתל אביב, לעירוני ה'. בצבא שירת בשריון, ואחרי השחרור החל ללמוד היסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. אחרי שסיים את ה–MA בירושלים דאג המרצה שלו, פרופ' יהושע פראוור, היסטוריון מוביל ומרצה אהוד, שהאוניברסיטה תשלח אותו ללימודי דוקטורט בהיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטת ייל שבארה"ב. "לאוניברסיטה היתה אז מדיניות נבונה מאוד, שאנשים שנחשבו מבטיחים נשלחו על חשבון האוניברסיטה למקומות מרכזיים באירופה ובארה"ב. יש לי הערכה גדולה מאוד לפראוור, ששלח אותי ואת חבריי ללמוד בחו"ל. יש בזה גדלות נפש שהבנתי רק כשהתחלתי בעצמי להדריך סטודנטים".

הרקע המשפחתי של נורית היה שונה לחלוטין. כפי שכותב קדר, "היא היתה נטועה בשתי רגליה בצמרת האריסטוקרטיה החילונית". היא נולדה בתל אביב לפרופ' ארווין רבאו, גינקולוג ידוע שעלה מברלין והיה ממייסדי בית החולים בילינסון, ולציונה קטינסקי, תזונאית, ילידת ארץ ישראל שמשפחתה היתה ממקימי תל אביב. היא למדה בתיכון חדש בעיר ובסמינר לוינסקי. אחרי שירותה הצבאי נסעה ללמוד תולדות האמנות וארכיאולוגיה באוניברסיטת באזל בשווייץ. כשחזרה לישראל, ב–1964, החלה ללמד בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים. ב–1969 קיבלה משרה של מרצה בחוג החדש לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב וברבות הימים הפכה לראש החוג ולדיקאנית הפקולטה לאמנויות.

קדר מתאר בספר בפירוט רב את פגישתם הראשונה, שהתרחשה למרגלות בניין טרה סנטה בירושלים, בבוקר מאי בשנת 1970. הם עמדו לצאת לסיור לימודי של ארבעה ימים במבצרים ובכנסיות צלבניים מטעם החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, שאירגן פרופ' פראוור. קדר היה מורה צעיר בחוג, אחרי שחזר לישראל מלימודי הדוקטורט שלו. הוא היה נשוי לחנה, פסיכולוגית. נורית כנען היתה מרצה בחוג לתולדות האמנות, נשואה לרופא ד"ר גבי כנען ואם לילד. ההיכרות בטיול הפכה לידידות והולידה פגישות נוספות וקשר שהלך והתהדק.

הקשר הזה, הוא אומר, הביא לפרץ עצום של יצירתיות אצל שניהם, כאשר החלו חייהם המשותפים בגלוי. הוא פנה לעיסוק בתצלומי אוויר, אחרי שנים של מחקר החברה הצלבנית, והיא הפנתה את המבט לפיסול דמויות השוליים בכנסיות האירופיות. גם אם לא תמיד קיבלו בקלות את הרעיונות החדשניים זה של זה, עזרו זה לזה בהתלהבות. "הראייה שלה היתה שונה לגמרי משלי. היא לימדה אותי להסתכל לא רק ביצירות אמנות אלא בכלל, ולתת יותר דרור להשערות, בצורה מושכלת".

לפי מה שמתואר בספר, בזמן שהייתם נשואים לאנשים אחרים, היו לכם הרבה מאוד מאהבים ומאהבות. כך גם לאנשים אחרים בסביבתכם. האם זו היתה רוח התקופה?

"אנחנו היינו הדור הראשון לצירוף של פרויד והגלולה. היינו צעירים, אבל היו פרועים מאיתנו. היו, למשל, לא מעט חילופי זוגות, אבל אני לא התנסיתי בזה. מה שהנחה את שנינו, את נורית ואותי, היה שמה שלא יודעים לא פוגע. בכל מה שקשור לקשר שלנו, לפחות, חשבנו שאם הדברים מתנהלים בסתר, זה בסדר. נורית אהבה לספר על מעלליה, וציפתה גם ממני שאספר לה. לא עשיתי סטטיסטיקה, אבל אם את רואה את הסרטים של התקופה וקוראת ספרים, אני חושב שהדברים היו יותר נזילים לעומת היום. חיינו היו סוערים יותר, ואולי גם מיוסרים יותר".

סצנת הפגישה המכוננת בסיור לשרידי הצלבנים כללה עוד אלמנט משמעותי שילווה את הסיפור של נורית ובנימין זאב — נוכחותו של פרופ' פראוור. בספר חושף קדר שנורית ראתה בקשר שלה עם פראוור פרשייה כאובה במיוחד, משהו שהיום היה נחשב לניצול יחסי מרות, לכל הפחות, ואולי אפילו תקיפה מינית. במאמר שפירסם במוסף ספרים של "הארץ" פרופ' יובל נח הררי, תלמידו של קדר, התייחס בהרחבה לסיפור של נורית ופראוור, בפרספקטיבה של תנועת MeToo#.

לפי הספר, נורית סיפרה לבנימין תחילה שפראוור ניסה לשכב איתה בכוח כשנפגשו פעם בפריז והיא סירבה והדפה אותו. אחר כך חשפה שלמעשה הפגישה ההיא לא היתה הראשונה, ושכבר היה ביניהם מפגש מיני אחד בישראל, בתחילת שנות ה–60, כאשר עוד היתה סטודנטית בבאזל ונעזרה בפראוור לצורך כתיבת עבודת סמינר על פסלים בכנסייה בנצרת. "היא פנתה אליו כי הוא היה מומחה למסעי הצלב. הם נסעו לנצרת, ראו את הפסלים ובדרך חזרה הוא הציע שייכנסו למלון בחיפה, והיא הסכימה".

ב–1965 כנען־קדר שבה לישראל ובאמתחתה דוקטורט מאוניברסיטת באזל, וביקשה להיקלט כמרצה בחוג לאמנות היחיד שהיה קיים אז, באוניברסיטה העברית בירושלים. "היא התחילה ללמד, ובשנה השנייה היתה אמורה לעלות מדרגת ממורה מן החוץ למורה במעמד של מרצה". אחרי מותה בדק קדר את התיק שלה בארכיון האוניברסיטה. הוא גילה שהוועדה שהיתה אמורה לאשר את מינויה כללה שלושה נציגים מהאוניברסיטה — פרופ' משה ברש, פרופ' מיכאל אבי יונה ופרופ' יהושע אריאלי. שני הראשונים כתבו דברים טובים על הספר שלה, שהיה מבוסס על הדוקטורט שכתבה, ואילו אריאלי נתן חוות דעת חיובית על רמת ההוראה שלה. בשלב מאוחר יותר צורף גם פראוור לוועדה, וכתב חוות דעת קטלנית על יכולת ההוראה של כנען־קדר. כתוצאה מכך נדחה הקידום שלה והומלץ לה להיכנס לסמינריונים של פראוור כדי שתלמד בהם, כדבריה, "טריקים של הוראה". שמונה חודשים אחר כך התבקש פראוור לבקר שוב בשיעוריה של כנען־קדר, והפעם דיווח על שיפור ניכר ביכולות ההוראה שלה. בהמשך גם קיבלה את התקן המיוחל.

קדר מתאר שבמשך כל חייהם המשותפים חש הסתייגות בלתי מוסברת מפראוור מצדה של נורית, ועם זאת היא תמיד הצטרפה למפגשים איתו, גם בביתו, ונראה היה שהיא נהנית מהם, אחרי שבדרך אליהם רשפה אש וגופרית. זמן קצר לפני מותה התוודתה באוזניו שסביב פרשת התקן שלה באוניברסיטה "נכנעה", כדבריה, לפראוור, ושכבה איתו שוב.

אתה טוען שהוא בעצם סחט אותה? היא שכבה איתו כי אחרת לא היתה מקבלת קידום מקצועי?

"אני לא יכול להוכיח את זה משפטית, אבל היסטורית ככה היא הבינה את זה, שהכל הוביל לזה שאין לה ברירה, שהיא צריכה להיכנע. זה לא כתוב, זו פרשנות, אבל פרשנות סבירה. הוא יכול היה להיות אדם נחמד מאוד למי שאהב. אלי הוא היה תמיד נחמד".

למה לדעתך היא הסכימה לחזור איתך פעמים רבות לבית שלו?

"היא העריכה את הידע שלו ואת העזרה שלו. מצד שני, במכתבים שלה מ–1972 מצאתי דברים שהתקשרו לדברים שהיא אמרה בנסיעות האלה אליו הביתה. כתבתי את הספר אחרי שהיא אמרה לי שהיא נכנעה, ואז התמונה כבר היתה ברורה. היא גם אהבה את הסיפורים של פראוור, את ההומור שלו".

התנהגות כמו של פראוור היתה נפוצה אז באקדמיה?

"בשום פנים ואופן לא. יש אדם שהוא מה שנקרא 'רודף שמלות'. מחבב חברת נשים, מציע הצעות, מנסה את מזלו. גם אני הייתי כזה עד גבול מסוים. אבל מה שמתברר, לכאורה, כעירוב של התאוות עם העמדה האקדמית — אני חושב שלא היה צריך לחכות לשנת 1998 ולחוק לענייני הטרדה מינית כדי להבין כבר אז שזה לגמרי לא תקין".

אתה מפרט בספר שגם לנורית היה רומן עם סטודנט שלה בזמן שלימדה בלוס אנג'לס, בשנים 1971–1972.

"נכון. היא סיפרה לי".

וגם לך היו קשרים עם סטודנטיות?

קדר מהסס רגע. "לא ישירות. לא סטודנטית שיושבת אצלך בסמינר. אבל קשרים, כן".

הסודות של המחברות הירוקות
כבר בפסקה הראשונה בספר קדר מספר שנורית "חזרה וביקשה שאעלה את סיפורנו על הכתב, ואני הבטחתי לה פעמים רבות לעשות כן... אחרי מותה ראיתי חובה לעצמי לקיים את הבטחתי, אם גם במאוחר, כשנורית כבר אינה יכולה להעיר ולתקן" (עמוד 17).

הטענה הזו חוזרת שוב ושוב בווריאציות לאורך הספר, וגם בשיחה איתו, ומטרתה ברורה — לתת תוקף לזכותו של קדר, שלא לומר חובתו, לספר את סיפורה של אשתו, כאילו מינתה אותו לביוגרף הרשמי של שניהם. העובדה שהסיפור מסופר במעמד צד אחד בלבד מחייבת. בתור היסטוריון הוא כמובן מודע לכך שיש משמעות לנקודת הזמן שבה נכתב הסיפור ולזהותו של הכותב.

יש תודעה מעמדית מאוד ברורה בסיפור שלכם. נראה שתפסתם את הקשר ביניכם כמיוחד ויוצא דופן גם בגלל החיבור האינטלקטואלי. האם התיעוד האובססיבי תוך כדי החיים היה מתוך מודעות לכך שאתם בונים סיפור אהבה "גדול מהחיים"?

"בהחלט הבנו את זה. הסתכלנו על אנשים אחרים, וראינו שאצלנו הכל היה תמיד במתח גבוה. נורית היתה כמובן נותנת הטון, ולכן גם התחלתי לרשום במחברות הירוקות שתיעדו את יחסינו. כתבנו שנינו, ואם שכחתי היא היתה מוסיפה בצד. ברגע מסוים בשנות השמונים היא אמרה, אני רוצה שאתה תכתוב את הסיפור. היא חשבה שאני צריך לכתוב את זה כי אני זוכר דברים במדויק. אני היססתי. אמרתי לה שאין לי שום ניסיון בתיאור סצנות ארוטיות, והיא הסתכלה עלי ואמרה, אתה תלמד. היה לה אמון קיצוני ביכולת שלי".

כל אחד מכם היה נשוי עם ילדים. ידעתם שהחיבור ביניכם יכול לפגוע באנשים אחרים.

"חבר טוב שלי אמר לי, מובן שאתה לא רוצה להכאיב, ומצד שני, אתה לא יכול לחשוב כל הזמן על אחרים, תחשוב על עצמך. זה לכאורה בנאלי, אבל זה פקח לי את העיניים. חשבתי, נאמר שאני שומר על המוסכמות וממשיך בחיים עם אשתי, אז תהיה לי איזו תחושה שבגלל המשפחה...", וכאן קדר עצר ושקל מילים, "ויתרתי על דבר ענק וסוחף, וזה בסופו של דבר יפגע ביחסים איתם, כי אני אהיה כל כך ממורמר".

בספר אתה לא כותב איך אשתך הראשונה הגיבה כשעזבת אותה לטובת היחסים עם נורית.

"לא רציתי להיכנס לעניין הזה. הקשר של נורית עם בעלה הראשון מוזכר יותר, כי היא כתבה על זה ויש ציטוטים. אני לא כתבתי על הפרידה מחנה ובכתובים אין תיעוד של זה, ואני די נצמדתי לכתובים".

באמת היית צריך את הכתובים בשביל זה? אתה באמת לא זוכר איך אישתך הגיבה כשאמרת לה שאתה עוזב אותה בשביל אישה אחרת?

"לא חשבתי שאני רוצה להיכנס לצד הזה. יש הרבה דברים אחרים שלא נכנסתי אליהם, כמו איך ההורים שלי קיבלו את זה. הייתי די ממוקד בקשר שלנו, גם בגלל שזה בעצם הנושא, וגם בגלל שהתיעוד היה סביב זה".

ואיך היא באמת הגיבה, אישתך הראשונה?

קדר שותק ממושכות ומתקשה לענות. "אני חושב שזאת היתה בשבילה מכה גדולה", הוא אומר לבסוף.

קדר מודה שהיה צריך לנתק את עצמו רגשית מהסיטואציה כדי להיות מסוגל לגרום לכאב גדול. אולי לכן גם לא כתב על החוויה שלו עצמו, אלא רק על חוויית הפרידה של נורית מבעלה. "אני חושב שהמכניזם הוא שאתה מנסה להציב גבול ברור, של מה שהיה כבר לא יהיה. זה היה לי מאוד קשה, אבל היה לי ברור שאם לא אעשה את זה, אצטער עד סוף ימי. חשבתי שיש לפעמים מצבים שאתה עומד בצומת דרכים, ואם אתה בוחר באפשרות הלא נכונה, אתה משלם מחיר אדיר. אבא שלי סיים לימודי רפואה ב–1930 והתחתן עם אמא שלי. ותמיד אמרתי לעצמי, שאם אז הוא היה עולה ארצה, בטח היה עושה קריירה גדולה מאוד. אבל הוא נשאר לסעוד את אביו המבוגר. רק אחרי מלחמת העולם השנייה הוא עלה לארץ, היה רופא בכמה מושבים וקיבוצים, טיפח פרדס וכתב בעיתונים רפואיים. אני חושב שהיתה שם החמצה וזה תמיד היה לנגד עיני".

מה חשבו הבנים שלך על הספר?

"הבן הבכור שלי, ארנון, חי באמריקה ועוד לא קרא. הבן הצעיר, ירדן, שהוא ד"ר לחינוך, קרא והופתע לגלות מתוך הספר שהסיפור שלי עם נורית התחיל מאוד מוקדם, בשנת 1970, שלוש שנים לפני שהוא נולד. הוא אמר שהוא מבין שזה היה הכרחי מבחינתי לכתוב את הספר והוא עומד לצדי. הוא אדם שכולו טוב".

"עוד חודש ישכחו מהספר הזה והוא יישאר בודד"

מי שלא אהבו את הספר, בלשון המעטה, הם בני המשפחה של נורית – בניה, פרופ' חגי כנען, מרצה לפילוסופיה, והמוסיקאי יונתן כנען, אחותה ההיסטוריונית פרופ' יעל קציר ואחיה הרופא פרופ' מיכה רבאו. הבנים ביקשו מהוצאת כרמל לעצור את הפצתו. במכתב ששלחו להוצאה נכתב כי הופתעו לגלות שהספר כולל תצלומים אישיים שלהם, של בנות זוגם ושל ילדיהם, חלקם קטינים. מעבר לעוול שבעצם הפרסום ללא רשותם, מחו הבנים על כך שהצילומים יוצרים מצג שווא שקושר אותם לספר ולתוכנו, שאליו הם מתנגדים – התנגדות שלטענתם הובעה בכתב ובעל פה. הוצאת הספרים החליטה שלא להסיר את הספרים מהמדפים, אחרי שקדר התחייב לשאת בהוצאות שעלולות להיגרם לה אם יוגשו תביעות משפטיות.

אתה יכול לשער מה מפריע להם?

"לצערי הרב הם חשים פגועים מן הספר ואף טוענים שהוא הסב להם נזק מקצועי, ציבורי ונפשי גדול", משיב קדר, "לדבריהם, עשיתי לנורית 'רצח אופי' ודמותה העולה מן הספר היא עילגת. חשוב לציין שהם קראו את טיוטת הספר ולא השמיעו אז טענה זו. היו להם התנגדויות שונות, אבל לא שמעתי מפיהם הוקעה כה קיצונית, ועל כך יוכל להעיד גם עורך הדין שבמשרדו נועדנו. סיכמנו אז שנעבור יחד על פרקי כתב־היד, הם יעירו את הערותיהם ונשתדל להגיע לנוסח מוסכם. בהמשך הם בחרו שלא לאמץ נוהל זה, והעלו בעל פה כמה דרישות ובקשות. כדי לא לעכב עוד יותר את פרסום הספר החלטתי בלב כבד להיענות, אף כי אחת הדרישות פגעה בצורה חמורה ביותר בקונספציה שלי על הספר, ואחרת מונעת מן הקוראים להבין אל־נכון את התנהגותי ברגע קריטי".

אחיה של נורית, פרופ' מיכה רבאו, שלח לקדר תגובה תמציתית במייל, שממנה עולה שגם הוא לא התרשם לטובה. "הוא כתב לי, 'לצערי התגובות במעגל החברים שלי היו בעיקר שמדובר בספרות צהובה. אם לצטט את דבריה של נורית, מה שמרגיז אותי בך זה הנרקיסיזם. המאוהבות בעצמך'. מאז לא שמעתי ממנו".

זה לא קשה? אלה אנשים שהיו מאוד קרובים אליך.

"כן, הנתק הזה קשה לי. אני חושב שנורית יוצאת זוהרת מהספר, לא נלעגת. אני מתאר את נורית כמו שאני הכרתי אותה. היא לא יוצאת מושלמת, זה נכון, אבל הספונטניות היתה בבסיס ההליכה שלנו למחוזות לא נודעים. אני לא רוצה לומר שהיינו שני ההיסטוריונים הכי חשובים אי פעם, אבל גילינו לא מעט דברים ביחד ונהנינו מאוד מהתגליות האלה והיינו מאושרים בעיקר מהחיפוש שהיתה בו תמיד מן ההרפתקה".

אולי מה שהפריע להם זה דווקא פחות הסיפורים על סקס ויותר ההתייחסות למגרעות האקדמיות שלה. למשל, שהיא לא ידעה לכתוב הערות שוליים.

"מאוד אהבתי אותה על האומץ שלה לומר, אני שונאת הערות שוליים. אני לא חושב שזה מפחית כהוא זה מן ההערכה כלפיה. היו לשונות רעות. נורית, בתמימותה, אמרה למישהו שאני עזרתי לה לכתוב את המאמר הראשון שלה על פיסול שוליים. היא תיארה איך ישבנו וחיפשנו מילים. לכן אנשים אמרו שאני כתבתי את המאמר. אבל זו שטות מוחלטת, כי הרעיונות והטיעונים היו שלה, אני רק עזרתי לה להכניס את זה למתכונת האקדמית המקובלת, לקונבנציות שהיא שנאה. ומצד שני היא עזרה לי המון בצד הרעיוני. היא תמיד דחפה אותי ללכת יותר רחוק, להיות יותר נועז".

בניה של נורית, חגי כנען ויונתן כנען, בחרו שלא להתראיין לכתבה, ומסרו תגובה קצרה: "ספר הזיכרונות של מר קדר, בן זוגה האחרון של נורית כנען ז"ל, הוא גבב רכילותי מסולף, שמנצל את מותה של המנוחה כדי לפרסם את שם המחבר".

פרופ' יעל קציר הודיעה בתגובה לפנייתי שהיא אינה מוכנה לשתף פעולה עם כל דבר שקשור לספר. פרופ' מיכה רבאו אמר בתגובה: "הספר פוגע מאוד בילדים של נורית. בעיניהם זה לא אוהב ולא מחמיא. בנימין קדר יודע שזה פוגע בהם, ולמרות זאת הוא הוציא את הספר. הוא נתן להם לקרוא את הספר, והם ביקשו שהוא יוציא חלקים, והוא לא הוציא. הוא היה בעל טוב מאוד לנורית, אף אחד לא יכול להתכחש לזה. אבל לא ברור למה הוא רצה לפגוע בילדים. אם אתה בן משפחה, אתה מתחשב במשפחה. הוא הפסיד משפחה. עוד חודש ישכחו מהספר הזה והוא יישאר בודד".

רבאו הוסיף שאין לדעת אם הספר בכלל נאמן למציאות. "לדעתי יש שם קטעים שהם לא אמיתיים. אף אחד לא יכול לאמת את מה שהוא כתב. יש שם דברים שפוגעים בנורית, קטעים פורנוגרפיים אישיים של נורית, והוא לא קיבל את רשותה לפרסם את זה. גם היומנים שהוא מדבר עליהם שייכים לילדים שלה, ולא לו. והוא עשה בהם כבשלו. אני מערער גם על האינטגריטי ההיסטורי שלו".

הוא טוען שהיא ביקשה ממנו לכתוב את הספר הזה.

"לא אני ולא אחותי שמענו ממנה אי פעם שהיא רוצה שהוא יכתוב עליה".

"אף פעם לא ידעת מה יהיה. תמיד היו הפתעות"
לטוב ולרע, בין אם ביקשה ובין אם לאו, זכרה של נורית כנען־קדר מעוצב כעת על ידי המבט של בן זוגה. המבט הזה מתאר אישה שאולי בעקבות החוויה הקשה שעברה בדרכה אל צמרת האקדמיה הישראלית הפכה לחסרת ביטחון באופן כרוני, והיתה זקוקה לו כדי שיעזור לה להתגבר על חוסר הביטחון הזה.

חוסר הביטחון לדעתך היה קשור לפרשה עם פראוור?

"בהקדמה לספר שלה על הנשים באמנות ימי הביניים היא כתבה שהמאבק על מקומה בעולם האקדמי היה אימתני. שאלתי אותה אם אימתני אינה מילה חזקה מדי והיא אמרה, לא, זה היה בהחלט אימתני. ולא שאלתי, מה היה אימתני. לא דיברנו הרבה על הסיפור של פראוור, אבל אולי מתחת לפני השטח היתה לזה יותר משמעות ממה שחשבתי".

אולי זה היה טריגר. היא התפתחה מקצועית בתקופת מעבר, בתפר שבין עולם שנשלט על ידי תפיסה מאוד גברית לבין מציאות שבה לנשים יש יותר מקום וקול.

"למרות נקודת הפתיחה העגומה הזאת, היא הצליחה לסלול את דרכה וגם מצאה מישהו כמוני שהאמין בה אמונה שלמה והאמין שהיחסים צריכים להיות שוויוניים".

לכן זה עוד יותר מוזר שהיא ביקשה ממך לספר את הסיפור הזה ולא כתבה בעצמה. עם כל ההתפתחות הפמיניסטית, הייסורים שעברה בדרך למעמד של פרופסורית ודיקאנית, עדיין אתה טוען שהיא היתה צריכה שאת הסיפור שלה יספר הגבר?

"היא חשבה שכמו כל דבר שעשינו בשנים האלה, אני אכתוב והיא תערוך, תוסיף, תפסול. היא כתבה מכתבים יפים וקטעי יומן, אבל לגבי כתיבה אקדמית, ממש עד הסוף, היא תמיד רצתה שאני אעבור על מה שהיא כתבה ולא סמכה על עצמה. היא היתה תלויה בעריכה תלות משמעותית".

כלומר, לדעתך היא לא חשבה שהיא כותבת טוב מספיק?

קדר שוב שותק ממושכות. "לי היה מזל גדול. גם בעממי היה לי מורה מצוין שהאמין בי וחשב שאני צריך להיות סופר, ואז בתיכון בתל אביב, ויותר מזה, כשלמדתי בייל, לימדו אותי לכתוב. לנורית לא היה שום בסיס, כי לא הדריכו אותה איך לכתוב, לא בתיכון חדש, לא בסמינר לוינסקי ולא באוניברסיטה בבאזל. נורית התרגלה לעבוד דרך העיניים, דרך המבט, והדגישה את הקשר הישיר ליצירה, בלי תיווך של ספרים. אז כל פעם שהיא היתה צריכה לכתוב משהו, היו לה בעיות. היא לא סמכה על עצמה. ואני לימדתי אותה כמה שיכולתי. היא חשבה שכדאי שאני אכתוב את זה, כיוון שאני יותר מיומן ממנה בכתיבה".

למרות דרך החתחתים שעברה כדי לבסס את מקומה, ואולי דווקא בגללה, כנען־קדר הפכה לדמות שלא תמיד היתה נעימה לתלמידיה ולקולגות שלה, בלשון המעטה. קדר אמנם מתאר איך קיבל באהבה את התפרצויותיה, שהיו מבחינתו עסקת חבילה יחד עם ההתלהבות והספונטניות, אבל במסדרונות האוניברסיטה התפיסות לגביה היו הרבה פחות סלחניות. קדר מתאר בספר כיצד השליכה פעם מפתחות בפניה של קולגה ופצעה אותה, איך השתיקה תלמידים באגרסיביות בשיעורי מבוא וגם איך סיכלה את קידומם של מועמדים שלא היו ראויים בעיניה.

"נורית היתה אישה חזקה שציפצפה על כולם. אולי מאחורי זה היה משהו מאוד פגוע", סיפרה קולגה לשעבר, שביקשה ששמה יישאר חסוי. "אישיות רבת פנים וחזקה וכל כך חסרת ביטחון. בני נתן לה ביטחון כי הוא איש אשכולות, אינטלקטואל מבריק ובעל שם. היו לא מעט אנשים שהיא הרסה באיזשהו אופן, ברגע שחשבה שהם מאיימים עליה. לסטודנטים צעירים שלא סיכנו אותה ולא התחרו בה היא עזרה. אנשים שבהם היא קינאה וחששה מפניהם, היא הרסה להם את החיים. אבל עד שהגעת לפרופסורה, היא היתה מאוד נדיבה".

הקולגה סיפרה עוד שחשיבותה של כנען־קדר כחוקרת נעוצה בעיקר בכתיבתה על תחומי אמנות שימושית מסורתיים, כמו קרמיקה ארמנית או צורפות. "היא היתה חכמה מאוד והיה לה מה להגיד, אבל הספר היחיד שהיא כתבה באנגלית, על פיסול שוליים, לא התקבל טוב בחו"ל. היא לא היתה אינטלקטואלית. היא היתה חכמה מאוד וחזקה, אישה יוצאת דופן. והוא העריץ אותה, עשה בשבילה הכל. זה ספר אהבה מרגש, ללא ספק. בני גם מסתיר בספר הרבה דברים. היו לה פנים שונות".

"היא אהבה בלהט ואת מי שהיא לא אהבה היא נתנה לו להרגיש את זה", טוען קדר. "מבחינה זו אי אפשר להפריד. אני לא חושב שהיא היתה שנויה במחלוקת. עם תלמידה אחת או שתיים היו דברים קשים שגרמו לניתוק. אבל הרוב הגדול העריצו אותה".

גם הקולגות באוניברסיטה?

"יכול להיות שהדברים עברו גלגולים, מהערצה גדולה למתח גדול, הלוך וחזור. היא היתה אדם שחי במתח עצום. אני מייחס את זה לטמפרמנט שלה, וזה היה תענוג לראות את זה. אף פעם לא ידעת מה יהיה. תמיד היו הפתעות".

קדר ציפה לתגובות עוינות מצד אנשי אקדמיה על ספרו החדש. "ידעתי שיהיו דברים שיגרמו להרמת גבה, ולכן כתבתי במבוא שההתעלמות מן המיניות בכתיבה האוטוביוגרפית והביוגרפית אינה נכונה לדעתי. כתבתי שאילו הייתי מתעלם מהמיניות, 'הייתי משול לגיאוגרף שדן בכדור הארץ תוך התעלמות מן השמש'. אבל מהתגובות הופתעתי לגלות עד כמה החברה שלנו היום שמרנית. זה נכון שאני מפרסם דברים אינטימיים, אבל זה ספר על אינטימיות. אני לא יכול לדבר על אינטימיות בשפה של בית מרקחת".

תגובות אחרות, הוא אומר, משמחות הרבה יותר, מגיעות מצד אנשים שמביעים צער על שלא הכירו את נורית. הוא עצמו מקווה שהיא תמשיך לחיות בין דפי הספר, גם למענו, ולכן ציטט בהרחבה מתוך יומניה ומכתביה. "האימפקט של הדברים של נורית עלי היה עצום. אני עדיין זוכר משפטים שלמים שהיא אמרה לי. בספר 'חלף עם הרוח' יש רגע שאמא של סקרלט מתה, והאבא אומר שהוא כמו שחקן שעומד על הבמה והקהל שלפניו הוא רוצה להציג נעלם. ככה אני מרגיש. בשבילי נורית היא הקהל שאני מנסה להרשים ולשעשע. וברגע שהיא איננה, אני פועל מתוך אינרציה. הדרך היחידה שהיתה לי איכשהו להתגבר על זה היתה לכתוב את הספר הזה, ולחיות מחדש, אפילו בצורה וירטואלית, את החוויה הנהדרת הזאת".