ספרית הפנטזיות שלי

הבל וקין נפגשו אחרי מות הבל. הם צעדו במדבר ומרחוק זיהו איש את רעהו, כי היו שניהם גבוהי קומה מאוד.

התיישבו האחים על הארץ, הדליקו מדורה וסעדו את ליבם. הם שמרו על שתיקה, כדרכם של אנשים עייפים כנטות היום.

בשמיים בצבץ איזה כוכב, שטרם נקרא בשם.

לאור הלהבות הבחין קין בסימן האבן על מצחו של הבל, הפיל את הלחם שעמד להביא אל פיו וביקש שיסולח לו פשעו.

השיב הבל:

– האם אתה הרגתני או שמא אני הרגתיך? שוב איני זוכר; הנה שנינו יחד כקדם.

– עתה יודע אני כי סלחת לי –אמר קין–, שהרי לשכוח הוא לסלוח. גם אני אשתדל לשכוח.

אמר הבל לאיטו:

– אכן כך. האשמה קיימת כל עוד קיימים ייסורי המצפון.

מספרדית: יונה קרנץ