פתחתי את הראש, התפשטתי ויצאתי למסע
מה גורם לאדם, פתאום באמצע החיים, למצוא עצמו מוצלף, מושפל, מוכה – וליהנות מזה עד כלות? אדם עוז, שם בדוי, נשבה בבי־די־אס־אם ששינה את חייו
*
כתבה קצת ארוכה אבל יכולה לענין את חלקכם :)
https://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/.premium-MAGAZINE-1.8087068
בגיל 50 – גיל המעבר, או גיל ההתבגרות – התחלתי לחפש את עצמי במקומות קצת אפלים, בצדי הדרך ובשולי החיים, היכן שיש שאלה שגדולה מתשובה. אנחנו לעולם לא יודעים כמה זמן ניתן לנו לעשות חיים, לחוות חיים. מיום ליום לעוד יום מתישהו פגע בי הברק. פתחתי את הראש, החלפתי בגדים, התפשטתי, איבדתי ארנקים וכובע, תעודת זהות וכרטיס אשראי בלילות לא לילות ויצאתי למסע בתוך עצמי, מחוץ לעצמי. כמו איזה ואסקו דה גמה הטלתי עוגן לחופיה של תל אביב. זהב לא מצאתי, מקסימום זהב שחור, ועיר ללא הפסקה וללא רחמים.
מדינה של רעש. מדינה בהפרעה. לחשוב שאת הגורן והתבן החליפו כלובי מתכת חשוכים ושרשראות ברזל. לחשוב שכדי לצאת מהרעש הבלתי פוסק של חיינו הסבוכים בקונפליקטים, עד כדי כך סבוכים שאיננו יודעים מאיזה כיוון להתחיל לפרום, אנחנו צוללים היום לחשכה אסקפיסטית מטורפת כדי לזכות בכמה רגעים של שקט. שקט רועש ומרעיד עצמות וגוף. כי כשאני חש את המגלב מצליף באחורי החשופים אני שוכח את הכל. את הדרום והצפון. את הבחירות ההזויות עלינו לברכה. את תאונות הדרכים. את זה שצופר לי מאחור ברמזור. את המדוזות שהתאימו את עצמן לפינה הלבנטינית באגן הים התיכון כאילו שיולי לא קשה מספיק. שוכח את הכל כשהכאב עולה ומציף. לא זוכר את הרשתות בטלפון (מי עוד לוקח היום עיתון לשירותים) ואת המיידיות היומיומית המייגעת ובין לבין, ליטוףףף. מכה. ליטוף. שכחה. והירכיים הגדולות שלה שלוחצות והיא מושכת בשערי ומושכת את הראש לאחור, והפה נפתח לאנחות, להשלמה, ליופי אכזרי של כאב. התחת כבר בוער, צרוב, שרוט ואתה במקום של השלמה. זה בדיוק השקט שחיפשתי כשירדתי על הברכיים. וכשאספתי את תחתוני התחרה הקטנים השחורים משכתי אותם כדי לכסות על מה. זה בדיוק העניין. אין על מה לכסות. אתה מופקר בידיים אוהבות ושורטות, אתה עבד בתל אביב. וכל שרשראות הברזל ואבזמי העור המאיימים לא מכסים על החופש שלקחת לעצמך.
תל אביב של היום רחוקה מתל אביב של פעם. כמו כל דבר שזז מהר קדימה בכוח אינרציה יותר מאשר בשכל ישר, תל אביב מאפשרת לברוח. אסקייפ סיטי. למעשה אתה נעול בתוך עצמך ומנסה למצוא את הדרך החוצה. מהצד השני של הספקטרום ישנם אנשים שלוקחים פנס בשעות הקטנות של הלילה ונוסעים לשבטה במדבר, יורדים בסולמות חבלים לבורות חשוכים בעומק עשרה מטרים כדי להציל נחשים וחיות אחרות שנפלו לשם, אחרת נגזר גורלם למות. ובסוף הלילה הם ייכנסו אל המכונית ויחזרו דרך חוצה ישראל ואלונית ושלושים שקל לקפה ומאפה, והרשתות והפייס והשמייס. והם יחזרו לתוך החיים של עצמם. שוב ושוב. אני מכיר אותם מקרוב. ארז הלוי שר מזמן כי כך ברא אותך הטבע. ישנם סוגים שונים של טבע. וביציאה מהמועדון כשהראש כבד־קל אתה מתחיל לחזור. מדלג במדרגות בקלילות של ילד, עובר ליד הסודוך, נוסע בזמן. הבגדים השחורים עושים מקום לכחול עמוק של זריחה ורק האיפור הכבד לא יירד גם בבוקר ויילך איתך לסופר.
בי־די־אס־אם. ראשי תיבות שמעלים אסוציאציות קשות. ואם לא שאט נפש אז גיחוך. מהמוזרה שבמוזרויות. הסמן הקיצוני־שמאלי בעולם הסקס. הפינה הנידחת, המודחקת, בטח לא משהו שמראים או מספרים לילדים. אז בואו נפריך כמה דעות קדומות סביב העניין הזה ונצא למסע אפל, מסתורי וחושני.
כי לפני הכל, הבי־די־אס־אם הוא לא איזה חלק אזוטרי בסקס אלא בדיוק ההיפך. הסקס הוא חלק אזוטרי בעולם הבי־די־אס־אם. לא קל להסביר או להמחיש את התחושה שיש בין האדם שמקבל את המכות (ומובן שאלה לא רק מכות אלא עולם שלם של ביטויים) לבין האדם שמכה. מדובר באקט אינטימי ומרגש ובמעשה של אהבה גופנית יוצאת דופן (לאו דווקא סקס) ובקשר מיוחד מאוד שמתרגש שם. מובן שלא תמיד זה עובד וגם לא עם כל בן זוג, כמו בכל פרקטיקה אנושית, אבל כאשר זה עובד זה עובד. ואתה יכול להרגיש התעלות נפשית אמיתית בעודך מושפל על הרצפה עירום או חצי עירום, להרגיש כמה אתה יפה או מושך, להיכנס בהדרגה אל תוך הכאב, להרגיש את היופי שלו, לדעת שמישהו דואג לך שם מאחור והוא ילטף אותך וירגיע כשצריך. וזה יכול להיות חזק, חזק מאוד, אגרסיבי, וזה כואב, כואב מאוד. הסימנים הכחולים שנשארים איתך למחרת בבוקר לא ייתנו לך לשכוח כל כך מהר.
•••
שיר מגיעה למועדון עם מזוודה, כאילו היא באה לעבודה במשרד. מזוודה שחורה שתוכה כמו מערת הקסמים של אלדין. סוגים שונים של מגלבים, אלה הקצרים או הארוכים עם שרוכי עור או זמש, מגלבים קטומים שבקצה שלהם משולש מעור, קטן ואכזרי. מצליפים רחבים, צרים, ארוכים, עולם שלם.
היא לבושה שחור מכף רגל ועד ראש, שכבות על שכבות של שחור. ומעל הכל המחוך הפרוץ על שדיים ענקיים, כמו מאדאם בבורדל לפני מאתיים שנה. ולכמה שעות בערב, בסוף השבוע, היא תצא מעורה ומתוך החיים הרגילים ותשחק. כי את ההתלהבות והחשק, הארוטיות והעירום, הכאב של הגוף והשחרור של הנשמה אפשר לתאר כמשחק. לא משחק ילדים.
אם אתה רוצה לרקוד אתה תרקוד, המוזיקה תרים אותך לזה, ואם אתה רוצה לשחק אתה תשחק, ואם אתה רוצה להזדיין סביר להניח שאתה תזדיין. המין תמיד נמצא שם באוויר בצורה כזו או אחרת, באווירה, בלבוש, בעירום. ואם אתה רוצה רק להתבונן אתה יכול להתבונן וליהנות מהמשקה שלך באווירה סליזית, להיות ונילה, להיות שותף פאסיבי, מתבונן מהצד. גם לזה יש מקום (אם כי לא בכל מקום ולא בכל ערב. בעולם נוהגים להפריד בין ערבים בהשתתפות אנשים שרק צופים לבין ערבים שההשתתפות האקטיבית בהם היא חובה).
שאלת השאלות היא איך בכלל מגיעים לזה?! איך פתאום זה קורה לך באמצע החיים. ואין תשובה אחת טובה לעניין הזה. כל אחד מגיע מהדרך האישית שלו שהובילה אותו לסטות מ”דרך הישר”. לבעוט או למרוד. לברוח, לצרוח. הבנה או הכרה שיש עוד דרכים חוץ מהדרך המקובלת, יש עוד אפשרויות, יש עוד עולמות שונים ומיוחדים שאפשר לצלול לתוכם אחת לכמה זמן ולהרגיש שפסעת בדרך הלבנים הצהובות או יד ביד עם אליס מארץ הפלאות, מוגדלת, מוקטנת, סינר וחצאית, ואתה בתוך פנטזיה. עולם של פנטזיה.
למקדש המפורסם של מועדון הדאנג'ן, שידע לאסוף כבר לפני כ–15 שנים את כל מוזרי העיר ולהעניק להם אכסניה בדמות מועדון סאדו־מאזו אפל ומיוחד, נוספו בשנים האחרונות מועדונים וליינים נוספים של מסיבות – "קורבו", "סין אטיקס", "פמנישה", "טמפל אוף לאב" – ונראה שהתחום האלטרנטיבי בסצינת חיי הלילה של תל אביב לא ידע לילות יפים מאלה.
עיר קטנה תל אביב. רוב הסיכויים שאת מרבית האנשים בסצינה אתה רואה כאן ושם. וכך, יוצא שאפילו בי־די־אס־אם נהפך לאיזו משפחה קטנה או קהילה. מחשבה שמעלה חיוך על פניך כשאתה מלווה את בנך בן ה–13 בערב שורשים בבית הספר האנתרופוסופי. יש קהילות בלבן ויש קהילות בשחור.
היא יפה, האלטרנטיבה. חלק גדול מהעניין הוא השואו וההצגה הנלווים לכל בילוי. מעבר לבגדים השחורים הגותיים: ניגוד מובהק לעור החשוף, לגוף, ומעבר לקולרים עם ניטים, לשרשראות ולרצועות עור על החזה – למועדון מתלבשים כאילו מדובר בנשף במאה ה–16. אתה יכול ללבוש חצאית שחורה וכבדה או חצאית משבצות סקוטית, גופיות רשת דקיקות או לבוא בלי חולצה בכלל, לנעול נעליים צבאיות גדולות או להופיע כמעט לא־לבוש בבגד ים ורוד קטן וצמוד. ותמיד האיפור. כבד, מודגש ומתריס. חלק מהמסיבות הן מסיבות־נושא ואז אתה יכול להתכוונן על ערפדים או גיבורי־על או מה שלא יהיה. וההכנות למסיבה, לאירוע, הן לא פחות יפות מהאירוע עצמו. לאן עוד אפשר ללכת ככה, בחופשיות תלת־ממדית שבדרך כלל מקבלת אור ירוק פעם בשנה בחג פורים. וכמו בתל אביב כך בברלין או בלונדון או בכל עיר גדולה. כל עיר והמקלט שלה.
•••
הוא שכב עירום לחלוטין על דרגש בפינת המועדון. מעליו וסביבו כמו ריחפו שתי מלכות אפלות שבידיהן נרות גדולים ומטפטפים. כמו בטקס פגאני הן קירבו את הנרות לגופו והחלו לטפטף מהחֵלֶב הרותח על ידיו, רגליו ובטנו. החום צרב את עורו והוא החל לנאוק ולצעוק. הוא לא זז ממקומו ורק ספג את הכאב, איברו מזדקר ונמתח; הן החלו לטפטף את הנרות על הזין שלו והאשכים והוא זעק עד בטן כדור הארץ, מתפתל, שואף את הכאב רב־העוצמה עוד ועוד ועוד. המלכות לא הפסיקו לרגע ונראה היה שהוא מתקרב לשיא הריגוש המיני וגומר, תוך צעקות כאב.
אז האם הוא נהנה, אתה שואל את עצמך מהצד, האם הן נהנות. וקשה, קשה להסביר את שרואות העיניים אבל התשובה היא לחלוטין כן. הם נמצאים שם, כאן, משני צדיו של הטקס, וביניהם מתקיים הסכם, מסע אפל לשחרור טוטאלי.
בתחילה אתה מרגיש שנכנסת ליער שחור. כמו יער שרווד אפל וקודר. הכל שחור. הקירות, המדרגות, הבמה וגם האנשים, כולם לבושים בשחור. אתה מתמלא בפחד קמאי, עמוק ועתיק. וכמו כשאמא הקריאה לי את "כיפה אדומה" לפני השינה והגיעה לחלק שבו היא הלכה לאיבוד, הלכתי לאיבוד. כשאני פוחד, אני תמיד שואל את עצמי לְמה זה דומה שכבר חוויתי בחיי. כך אני מפחית חרדה. זה קרקס, אני אומר לעצמי ומעז להיכנס פנימה אל הרוקדים. אני רוקד, מתמסר למוזיקה שאני אוהב כל כך ואז מעלי אשה על חישוק. רוקדת ומתפתלת בחושניות. אני נפעם, ממשיך להסתכל למעלה ושואל את עצמי אם תיכף יבוא האיש המוזר הזה שבולע אש. הוא לא בא, אבל במקומו יש שפע של מופעים אקרובטיים שלא היו מביישים אף קרקס. מסביבי טיפוסים צבעוניים, מוזרים, בתלבושות אקסטרווגנטיות.
ואז הבנתי שצללתי לעולם אחר. חזרתי להיות ילד. ילד שהולך לקרקס מדרנו בבנייני האומה עם האריות והליצנים. התרגשתי, יצאתי מהחיים, אני במקום אחר. פתאום מישהו זורק לי כדור ים, רוצה לשחק איתי, אני מוסר לו בחזרה, ואז מצטרפת עוד מישהי ואנחנו מתמסרים, צוחקים, משתטים, כאילו בחוף הים. יש נדנדות באמצע הרחבה, אתה יכול להתנדנד הלוך ושוב, רד עלה עלה ורד, אתה צוחק מכל הלב כשביאליק עולה לך לראש, הזיה, נד נד, נד נד, רד עלה עלה ורד. אני לא חושב על כלום ואז לפני מישהי רוכבת על מישהו על ארבע על הרצפה, כמו סוס או חמור, מכה בו וצועקת דיו דיו! והוא נענה לה כאילו היה סוס מרוץ והיא צוחקת מאושר. וגם הסוס למרבה הפלא מאושר. זה גן משחקים ומשעשע לחשוב שכל האנשים פה כמעט בני 40 ומעלה, ויש כאלה שנושקים לעשור השישי או השביעי שלהם, וכולם צוחקים. כולם מקבלים את כולם. דווקא הילדותיות הזאת מצריכה סוג של בגרות, סוג של שלמות עצמית, והחלטה שאתה לא מוכן לעבור את החיים האלה בלי שמץ של טירוף, של דמיון, של חירות ורוחניות.
•••
הקהילה הזו אנונימית. הטאבו שיש כלפי החופש הזה כל כך חזק, שקל הרבה יותר להסתתר מאשר לצאת מהארון. ובמקרה הזה הארון הוא מרתף, כלוב, סד. זה לא פשוט עבור עורך דין שמייצג לקוחות לפני שופט, עבור גננת או מורה שמחנכת ומלמדת ילדים, עבור פקיד, זבן, ספורטאי או שחקן מפורסם. וכולם שם. מכל קשת הגילים והמעמד החברתי, סטרייטים ולהט"בים שהפעילות לא מבדילה ביניהם, כולם שווים. הבי־די־אס־אם לא מפלה על פי העדפה מינית. לסבית, גיי או סטרייט, כולם באים אותו דבר אל המקום הזה, כל אחד על פי אופיו ודרכו. ואתם יכולים גם לתאר לעצמכם ששמי איננו אדם. צריך לקום בבוקר להכין ארוחת בוקר לילדים. לילדים יש חברים. לחברים יש הורים. הרשתות הפכו את החיים לשקופים, ונוח יותר לנהל חיים כפולים מאשר להיות על המזבח.
תמיד בכניסה למועדונים מהסוג הזה יש תור בכניסה ואתה עומד לצד כל לובשי השחורים באותה השורה, מסתכל ובוחן. לא פעם אתה שואל את עצמך מי זה המגניב הזה עם השרשראות והקוקו והגילוח הפסיכי, במה הוא עובד, מה הוא עושה בחיי היום־יום, האם גם שם הוא מסתובב מגניב כזה עם וסט מפרווה (סינתטית?!) ומכנסי עור ומלא קעקועים. אני שואל את עצמי איך הוא מתהלך בעולם. עכשיו הוא עומד איתי בתור ואחר כך מחייך אלי במועדון, בתוך החוויה. וכשאני רואה אותו פעם ועוד פעם ואנחנו כמעט מכירים אישית, אני מעז בחוצפה לשאול, מה אתה עושה בחיים, במה אתה עוסק. והוא עונה לי בלקוניות שהוא עורך דין ורואה חשבון ואני חושב לעצמי אוי גוד, הוא אולי מאלה שבסטטיסטיקה מתאבדים כמעט כמו רופאי השיניים והמרדימים מרוב תסכול ושעמום. הוא עונה שבחר לא לעסוק במקצוע שלו כרגע ואני אומר לעצמי איזה מזל ושרק לא ייעלם לי מהמועדון. איזה כיף שהוא כאן, אני רוצה אותו לידי. אני מחבק אותו באהבה גדולה ובהכרת טובה. אני בעד כל אדם שחי את חייו והתשוקה לא נעלמת לו.
וישנה נועה, שהפתיע־לא־הפתיע אותי לגלות שבחייה היא עובדת בבית אבות, סועדת אנשים בסוף החיים, ובזמן שהלמה בי בשוטיה ובהבעה של אחות רחמנייה (או לא) ליטפה והרגיעה אותי בכאבַי. ואני תוהה ביני לבין עצמי איך היא עושה את זה. איך היא יודעת להכאיב ולחמול גם יחד.
יש גם בני זוג שמאסו בחיי השגרה ומרשים לעצמם ללכת עוד כמה צעדים ולומר לעצמם שבחיים האלה הם לא מסתפקים. הם רוצים לפרוץ את המוסד הזה, הנישואים, הזוגיות שבה הם חיים כל כך הרבה שנים. והם מעזים ולפעמים נשרפים וזה בסדר. זו הדרך שלהם.
האנשים האלה הם השכנים ממול, יפעת הגננת ורמי מחברת חשמל. האמת שאין לי מושג איך המוסד הזה נשמר משחר היסטוריה. המקום הזה שהגייז של היום כל כך רוצים להיות מוכרים על ידו. אותם אנשים פרועים וחסרי גבולות, צבעוניים ויפים שקראו תיגר. ואני שואל את עצמי למה, למה הם צריכים את זה. ממי הם צריכים את האישור והפלומבה לחיים. מי החליט מה זה "בסדר". האם החברה חזקה מהכל, לוחצת ומיישרת קווים כמו בפס ייצור? אפילו כשאני כותב "זמנים מודרניים" אני מרגיש ישן; אני קופסת שימורים במהפכה התעשייתית כמו צ'ארלי צ'פלין בסרט, מדדה ומתנדנד, נופל ומתגלגל על הרצפה, אני הנפולת, אני צועק הצילו, אני חי, אני אחר ואני חי אחרת. עכשיו תרביצו לי! יש מאיתנו שחיים כמו הברוש, בשקט, ויודעים בתוך תוכנו שיש בנו את זה. שיש בנו האש, היצירתיות, הדמיון והחירות – מלים של זלדה שכאילו יצאו מתוך מצע העקרונות של הברנינג מן; אבל אנחנו צריכים להישאר נורמליים ולשתוק.
•••
הן התערטלו על המזרון בפינה. שתי בחורות יפות עירומות. בחור לבוש מכנסי עור ופלג גופו העליון חשוף החזיק בידיו חבל והחל ללפף אותו סביב ידיהן וגופיהן במיומנות. הוא קשר את ידיהן אלו לאלו ולאחר מכן עיוות את גופיהן והוסיף לקשור, עוד קשר ועוד קשר, מותח את החבל בקשרים יפהפיים עד ששתי הנשים העירומות נראו כמו פסל או יצירה אחת מושלמת, לא דומה למקור האנושי. בהדרגה תוך כדי העמקת האחיזות הן נכנסו למצב של טראנס ושקעו זו אל תוך זו בחיבור אבסולוטי, גופני ונפשי, ארוטי, והבחור מפסל בגוף ומווסת את רמת הכאב. לוחץ את חבל היוטה על העור, בין המפרקים, בפינות האפלות של הגוף. כשהבחור החל להתיר מהנשים את החבלים הלוחצים וסימני החבל ניכרו היטב על גופן כמזכרות כאב הן נזלו אל המזרן מתלטפות, מסרבות להיפרד זו מזו ומהרגע המהפנט. בלעתי בלגימה את כוס הבלאדי מרי שהחזקתי בידי. אוי מרי הקדושה.
לא במקרה כמעט בכל סדרת טלוויזיה היום יש ייצוג לבי־די־אס־אם. "50 גוונים של אפור", היה הצלפת הפתיחה לכיוון המיינסטרים ופתח את הדלת לסדרות כמו "מיליארדים" ואחרות. להקת הרוק האייקונית "דפש מוד" חרטה על דגלה את הקו של הבי־די־אס־אם בלבוש, בהופעה, בקטעי הווידיאו ובעיקר באופי של השירים, ומדונה הגדולה עשתה על זה קריירה. והיי, מי לא ראה את האירוויזיון בירושלים השנה, ויניל שחור וניטים היו האאוט־פיט הבולט. אבל לא רק פופ. יונה וולך (ב"תפילין") ויהודה עמיחי (בשיר "דיילת") ועוד רבים וטובים כתבו מזמן על סאדו־מאזו ובי־די־אס־אם. כי כשהנפש רוצה לעוף, תנו לה לעוף.
* השמות בכתבה בדויים. שם הכותב שמור במערכת
