לפני 3 שנים. 16 באוגוסט 2020 בשעה 8:52
ופה אני יושבת וחושבת שאני סלע איתן. מודעת ליכולות, שלמה עם החסרונות, אוכלת אתגרים. עליתי על המסלול ואף אחד לא יוריד אותי ממנו. ראיתי את המטרה בעיניים והתחלתי את המרתון.
ואז אני יושבת משותקת מול הsend של מייל אחד קטן ועצום. מתקרבת כל פעם עם העכבר ומרגישה את הדופק עולה. אני מנסה לעשות לעצמי דסנטזסציה. מרחיקה את העכבר מהכפתור הארור ומקרבת אותו עם כוונה לשלוח. ושוב מרחיקה ושוב מקרבת. בפעם הרביעית או החמישית הדופק נשאר בערך יציב.
מתרגלת נשימות, מסרבת לשלוח את המייל כלאחר יד בתחושת "תעוף ממני" אלא ממקום שלם. כך שאם הריקושטים יגיעו, אף אחד לא יסיט אותי מהמסלול השלם והנינוח שלי. אוסרת על עצמי לקרוא אותו שוב, זה נותן תחושת רוגע מזויפת כי זה מוכר. וכי המייל טוב. אין עוד מה לוודא. יותר טוב מזה זה לא יהיה. זה הכל אצלי בראש.
בסוף שלחתי.
כולה פאקינג מייל.