לפני שבוע הייתי בדרך לראיון עבודה בהרצליה פיתוח. הלכתי ברחוב ונשמתי את האוויר. "אני שייכת לפה" אני מזכירה לעצמי. הבניינים הגבוהים עם החלונות הנוצצים והמסעדות עם השמות שמוכרים לי ומעולם לא אכלתי בהם. "זה מגיע לי. אני אהיה קילרית." קילרית. אני מהדהדת את מה ששרון הבלונדינית מהלימודים אמרה לי על המשך הקריירה שלה. "אני רוצה להיות קילרית". זה נשמע לי טוב אז אימצתי את זה.
אני קילרית בראיון, חדה, מרשימה, חכמה, רגישה. אני קילרית בHR, אני קילרית מול מנהל המחלקה.
באוטובוס הביתה אני מקבלת שיחה. הם רוצים להמשיך. ממליצים וחוזה.
"שיט."
אני לא רוצה להיות קילרית, אני רוצה להיות אני. אני רוצה לצאת ב17 ולתכנן את הסשן הבא בקמפיין d&d. אני רוצה ללכת לצייר ולחזור הביתה ולנגן. אני לא רוצה לתרום לתעשיה שאני מתנגדת לה ערכית. אני לא צריכה הופעה של מרינה מקסמיליאן בלומין וטורניר פוקר, אני מסתפקת בקפה נמס במטבחון.
ובמקום לשלוח להם תעודת זהות אני שולחת
"תודה על ההזדמנות, אבל
