זו היתה השנה האחרונה בתואר ראשון, נכנסתי לדירה מעופשת בגבעתיים. בחדר יש חלון ענק ורצפת פרקט. בעזרת כמה צמחים, החדר הפך מהר מאוד לבית. ודי מהר אחרי שנכנסתי לדירה נכנסתי גם לזוגיות, וחשבתי לעצמי שאני לא אשאר בדירה הזו הרבה זמן, כי בטח אעבור לגור עם בן הזוג שלי בעוד כשנה. אבל זה לא קרה.
עברו 5 שנים, מאז נשברו עוד כמה לבבות על רצפת הפרקט הזו. גם השותפים התחלפו. גם השנים על לוח השנה התחלפו, והנה הגיע גיל 30. אני יושבת על אותה מיטה, שבה בכיתי אינספור פעמים, והפעם עם מחט הורמונים ביד.
אני לא חושבת שזה היה החלום של בת ה25 שעברה לגבעתיים, אבל זו המציאות של בת ה30 שהיא הפכה להיות.
יש את הדברים הטובים, יש את הטכנולוגיה שמאפשרת לי לא להתפשר. כי אם מישהו משורת הגברים שעברו בדירה הזו היו צריכים להיות האבא של הילדים שלי, כנראה שהייתי חיה חיים אומללים מאוד.
ויש את ההחמצה, את האובדן. האובדן של החלום, של להתבגר ביחד. איך זה בכלל יהיה להכנס לקשר בגיל 30? כל הדברים שפעם היו לי מובנים מאליהם, נדחקים הצידה מהחרדה לוותר על המוכר. על המרחב האישי והנעים שלי. על החיים האהובים שבניתי. מה שבעבר היה צורך, להחשף, הפך לפחד עם השנים.
