מהתערוכה אנחנו מפליגים לבר. הידיים שלו עלי מרגישות כמו הדבר הכי נכון בעולם. החספוס מהדייט הראשון מתקלף, והפגיעות שלו תופסת יותר מקום. אנחנו שותים ערק, אוכלים פיש אנד צ'יפס, ומשם זורמים לעבר ג'ין וטוניק במרפסת התל אביבית שלו. מהמרפסת אנחנו נכנסים לספה בסלון, הוא מגיף וילונות, כי הוא לא רוצה שהשכנים שלו יראו את הגוף העירום שלי. זה רק בשבילו. מהספה שלו אני עוברת לרצפה, עם הזין שלו בפה שלי. כמה נעים להיות שם, עם היד בשיער, הזין שמתדפק על קנה הנשימה. הוא מורח לי את האיפור עם הזין שלו ואני מרגישה כל כך במקום.
-
הוא נענש ממני על דברים שלא באשמתו. יש רגעים שאני שואלת את עצמי למה כל כך קשה לי לתת אמון, ואז אני נזכרת במה שעברתי, ואני שואלת את עצמי איך לעזאזל אני ממשיכה לתת אמון. אולי זה טמטום, אולי זה יצר השרדות, אולי זה כוח. לא לתת לדושבגים מהתיכון להכתיב את החיים שלי עד היום, אבל יש בו משהו שכל כך מזכיר לי אותם. הבטחון, הפאסון. הוא כנראה לא היה שם עלי בתיכון ואולי זה חלק מהקסם. אבל רנסנס מהתיכון עברה שדרוג או שניים בחיים.
-
הנרות דולקים בחדר השינה שלו. אני מסתכלת על הגוף העירום שלי במראה, האורות החמים מרצדים עליו. אני יותר גדולה ממה שאני רוצה, אבל פאק, אני סקסית. הגוף החטוב שלו נצמד לירכיים שלי, העיניים שלנו נפגשות כשהוא חודר אלי. אני נהנית להרגיש כל כך יפה.
-
שי. רן. דניאל. אני מניחה שיש עוד שמות. גברים שהשתמשו וזרקו. שלקחו את מה שהיה לקחת, חלקם בהסכמה, חלקם פחות. אבל הכאב האמיתי היה בשתיקה שאחרי. הנערה הכמהה לאהבה ולאישור, שנתנה, קיבלה ונהנתה נשארה לבד מול המסך הדומם של הנייד. הלב שלי נפתח, ואני חיכיתי שיפרחו בו פרחים. אבל הודעות היום שאחרי לא הגיעו. הפצע נשאר פתוח, ריק ובודד. נשארתי מתוסכלת ומטומטמת. איך אני אמורה לגרום לגברים לאהוב אותי אם לא על ידי לפתוח את הרגליים? ואם אני לא פותחת רגליים, למה שהם ירצו להשאר? אבל אחרי שפתחתי רגליים, הם יעזבו כי הם קיבלו את מה שהם רצו. לא השארתי לעצמי סיכוי. לא משנה מה אני או הם עושים, חזיתי לעצמי עתיד בודד.
-
אני מתמסרת אליו. כשהיד שלו בכוס שלי ואני גומרת כמו מופע זיקוקים ואני לוחשת לו, "אני שלך עכשיו", ומתכוונת לכל מילה. על הרצפה בדירה המשופצת בפלורנטין אני כולי שלו. אני כולי של הרגע הזה ממש.
-
שי, רן ודניאל. לא בהכרח בסדר הזה. מעצבי דעת קהל, מפסלי הרנסנס. אולי לנצח ידפקו על הדלת. אולי לנצח יוציאו יד בודדת מהקבר לרדוף אותי. הם בטח כבר שכחו אותי, כנראה שלא הייתי יותר מחור על החגורה עבורם, אבל הם חקוקים בנוירונים שלי. יעמדו מאחורי כל זין שירצה להכנס ויזהירו אותי "את רק חור". פעם אחרי פעם אני צריכה לבדוק אם יש להם משהו חכם להגיד הפעם, או שאפשר להתחיל לכסות אותם בעפר.
-----
"אל תעלם לי מחר" אני רוצה להתחנן אליו בזמן שהוא חודר אלי. אני שותקת במקום.
"איזה מזל שנכנסת לי לחיים" הוא אומר לי כשאנחנו מתכרבלים בסלון, אבל אני ממשיכה לחפש את האדמה מתחת לרגליים שלי. מסרבת לנחות.
