אחרי זוגיות של שנתיים וחצי, טסנו לחופשה מתוקה במרכז אמריקה. חלומות לעתיד, החוזה של הדירה אליה נעבור ביחד כבר סגור וחתום, לשנינו היתה תקופה חסרת דאגות ומלאת התחלות חדשות. במקביל שנינו ידענו שהזוגיות הזאת מתפוררת לנו מבין הידיים, אבל בחרנו לעצום עיניים ולהאמין. וכשאתה שטוף שמש, אוכל טאקוס ומשתכר מהבוקר עד הערב, אתה יכול רק להאמין, החיכוכים נעלמים, הכל כל כך פשוט.
באחד החופים, בהם שהינו כמעט שבוע שלם, בין הבטן לגב ולמרגריטות עשינו צמיד תואם לרגליים. בחרנו צבעים, שיחקנו עם החוטים וקשרנו אותם אחד לשניה. בעיניים פקוחות ונוצצות מהשמש ומאהבה, לרגע קטן האמנו שנינו.
אחרי שלושה חודשים של מגורים ביחד נפרדנו. הבגדים שלי ריקנו ארונות, הספרים שלי ריקנו מדפים, והשטיחים שלי השאירו רצפה עירומה.
נעקרנו מהחיים אחד של השני. החברים והמשפחה, קשה להאמין כמה הם מעיקים בזוגיות וחסרים בפרידה. לא נשאר זכר ממנו בחיי, מלבד הצמיד.
תזכורת לכמה נפלאים החיים שלי בלעדיו. למה אסור להתפשר כשזה מגיע לזוגיות, כמה זה חשוב לאהוב, וכמה כוח אינרטי זה פשוט לא מספיק כדי לרצות לחיות עם מישהו. הוא מבקר אותי בחיי, הצמיד. בקיץ יותר עם המכנסיים הקצרים.
בספורט שאני עושה, כשאני מוצאת את עצמי לא מעט עם הרגליים מעל הראש, מצליחה עוד תרגיל, והוא מציץ מבעד לבגדי האימון, כמו אומר, את בחיים לא היית מגיעה לכאן אם עוד היית נשארת איתו. ואני קורצת לו וממשיכה.
וגם עכשיו, שכובה על הגב עם הידיים קשורות אי שם מעל הראש, מישהו אחר רוכן מעלי, מניף את הרגל שלי גבוה באוויר, ליד הראש שלו. חודר אלי בעוצמה, והמבט הנוקב שלו מסתכל בי מחליפה צבעים, משתוללת וכואבת כשהוא חודר עמוק מדי, מתענג על הכאב שלי. והצמיד שם, ליד הראש שלו, מתבונן מהצד, ואומר לי, שעם כל האהבה שהיתה, הוא בחיים לא היה יכול לזיין אותך ככה.
כמה נפלאים החיים שלי בלעדיו.
