כשנפרדתי מבן הזוג האחרון, התחלתי לעשות ספורט, והרבה ממנו.
היו הרבה כעסים לשחרר, מחשבות לעבד, שהייתי פשוט מנצלת כל הזדמנות לזוז, כל יום פעילות גופנית כזו או אחרת. עם הספורט, גם ירד החשק המיני, ותהיתי, ביני לבין עצמי, שהסקס אתו דיכא אותי כל כך, שיכול להיות שנהייתי א-מינית.
בלב שלם האמנתי בזה, וזה גם לא הפריע לי, כי באמת שלא חשבתי על סקס בכלל. היה גם נחמד, להסתובב בעולם בלי תחושת הרטיבות המציקה, בלי הרטט הזה בגוף שמזכיר לי בדיוק כמה זמן לא עשיתי סקס. היינו רק אני, הלימודים והספורט.
עד שיום אחד, התיישב לידי מישהו באחת ההרצאות. בזמן שהוא סידר את התיק, השרוול של החולצה שלו החליק מעט למעלה, ונח בצורה מושלמת על שריר בייספ משורטט. העיניים שלי נדדו מהזרוע לאמה, גילו ורידים בולטים בדיוק במידה, והמשיכו לכף היד שלו ששלפה את הלפטופ מהתיק בתנועה חלקה. כף יד גדולה, גברית וחזקה.
הרטט לא איחר לבוא.
אז אני לא א-מינית בסופו של דבר, חשבתי, וחזרתי לחפש אחרי פרטנר קבוע.
עם הפתיחות המינית שמרגישים באתר הזה, הפסקתי להדחיק את האהבות שלי במיניות, הפסקתי להתבייש בהם ביני לבין עצמי וביני לבין חברותיי. והאהבה הזו, לכל האזור ההו-כה גברי הזה, מתחילה לתפוס יותר ויותר מקום בחיי.
מכף יד גדולה,
משורטטת, גברית וחזקה, כזו שיכולה לסטור ולכסות לי את הפנים, ללטף מבלי לדגדג, להפליק בעוצמה
ועד רצועת כתפיים רחבה ושרירית,
הם ללא ספק האיברים המגרים ביותר בגבר. ממסים אותי בשניה, משאירים אותי כשלולית. אני יכולה לבהות, כשכל הגוף שלי רוצה לגעת, ללקק ולסגוד (סגידת כפות ידיים - יש ז'אנר כזה?).
אהבה אחרת וגדולה בחיי, אולי יותר מובנת מאליה, אבל גורמת לי אושר ברמה שאיני יכולה לתאר, היא אברי מין גדולים. אני יכולה לאבד את כל השפיות והפאסון שלי, את כל הכבוד העצמי, בשביל איבר אחד גדול.
ועכשיו,
תגידו לי בבקשה,
שאני לא האשה הכי ברת מזל בעולם,
כששני הדברים האלה נוטים לבוא,
בעסקת חבילה?