חוסכת מראש פניות של נשלטים: אני נשלטת. כן, אני בטוחה. לא, לא רוצה לנסות, תודה רבה. לא שזה יעזור, תכל'ס.
אנחנו עובדים ביחד, והוא מחבב אותי.
יש שאומרים שהוא פשוט נחמד, אבל צריך לראות את זה כדי להבין. אני כאן מספיק זמן כדי לזהות התנהגות שאינה טוב לב, אלא שירותיות אמיתית, כנה, רפסנות על גבול הדוחה.
אני דומיננטית לעתים, בחיי היום יום שלי. כשאני נינוחה, בקבוצת אנשים טובים, אני מאוד נוכחת, מלאת בטחון עצמי.
והוא מרגיש את זה, ומתמסר אלי. הוא מקפיץ אותי הביתה, סתם ככה, אפילו שזה סיבוב עבורו. תמיד מציע לשלם עלי, לא משנה כמה פעמים אמרתי שאני לא מעוניינת. כשאני מתקשה בעבודה ומבקשת עזרה, הוא הראשון שיקפוץ ויציע לעזור, ולא יחזור לעמדה שלו עד שהכל אצלי פתור.
כשאנחנו יוצאים, אני והוא, הוא מציע 2 מקומות ואני בוחרת מביניהם, אני זו שמדברת עם המלצר, מחליטה מה נזמין, מה נשתה. כשאנחנו חולקים מנה, והוא לוקח לעצמו כמות שלא נראית לי מספקת, אני מעירה לו, והוא מציית ואוכל עוד. בסוף אני מזמינה חשבון ומחשבת כמה כל אחד מאתנו ישלם. ולא משנה כמה לאט ונינוחה אלך, הוא תמיד, אבל תמיד, יהיה חצי צעד אחרי, ותמיד יראה נמהר. מפחד לפספס בקשה או הוראה שלי.
אני אפילו לא רוצה את הסיטואציה הזו. היא זרה לי, אני מתבוננת על עצמי מבחוץ, לא מרשה לעצמי להתמסר באמת.
מצד אחד, הדומיננטיות הזו טבעית לי. ייתכן ומעולם לא שיחררתי אותה, כי תמיד היה גבר שיהיה דומיננטי בשבילי, ויעשה את כל הדברים האלו, ואני זו שהתרפסה.
מצד שני, אני מוצאת את עצמי מתעסקת כל הזמן בלוודא שאני שומרת על עצמי, וגם עליו. לא לנצל, לא לפגוע, לא להשפיל. כי כזו אני. ואני מרגישה כמה קל יכול להיות להחליק. כמה קל לי לפעמים לא לשלוח את היד לארנק ולתת לו לשלם. כמה קל להגיד לו שיוריד אותי מתחת לבית שלי, ושיעשה סיבובים עד מחר מבחינתי. אבל זו לא אני. זו לא מי שאני רוצה להיות.
אז אני מקבלת מבט חטוף, קטן, על איך נראה העולם של השולט, או לפחות של הטובים מביניכם. כי כששואלים מהו שולט אמיתי, ומבין כל התשובות, זו נראית לי הטובה ביותר. האיזון, בין העונג העצמי לניצול, לזהות את מי שעומד מולך, לזהות את מה שמניע אותו ולראות כמה הוא מוכן לתת, ולקחת מספיק, בשביל שלשניכם יהיה טוב.
