במקלט מעופש של המתנ"ס השכונתי, המזגן לא עוצמתי מספיק כדי לקרר קבוצה של 20 מתאמנים. בין סיבוב לסיבוב אני מנגבת את הזיעה על הזרוע, נעמדת זקופה על הברכיים במרכז המזרון כדי להראות נוכחות ומנסה למצוא שותף לסיבוב הבא. מחפשת ליצור קשר עין עם אחד המתאמנים האחרים.
אני מרגישה אגלי זיעה מתחדשים על הקו בין השיער למצח, ואני מעיפה מבט נואש במזגן, ואז בחלון, רק שתבוא הישועה בצורת בריזה כלשהי.
אני רואה אותו הולך לכיוון שלי ומבחין בי, חושבת מה אני מציגה באותו רגע. יאוש מן החום, חשש בחיפוש שותף וזקיפות וגאווה שבגו הישר, ומהכל מטפטף תחושה של נשלטת, מעצם העמידה על הברכיים. וזה מדליק אותו, קל לזהות את הניצוץ בעיניים שניצת כשהוא תיכף חולף על פניי. זה ניצוץ מוכר היטב.
בפעם הראשונה שהם אומרים "תרדי על ארבע", הם אומרים את זה בכוונה הכי גדולה שהם יכולים לגייס, אבל עדיין יש הפתעה שבת האדם הזאת שעומדת מולם, מקשיבה להוראה כל כך מגוחכת. וכשברך ראשונה פוגשת רצפה קרה, הניצוץ נדלק.
והוא שם, בעיניים שלו,
ואני יודעת שזה חזק ממנו הפעם. בדרך כלל הוא מתאפק, אבל הכניעות שלי, והחיוך הממזרי שלי שמתעצם לכבודו ככל שהוא מתקרב עושים את שלהם, ואני רואה שהוא הולך לעשות מעשה שלא ייעשה. הוא הולך לחצות את גבול הטעם הטוב שבתקשורת בין שני מתאמנים. אני שוקלת להתחמק, אבל הוא קרוב ממש, ואני כבר על הברכיים, והוא כבר נועץ בי מבט. אני אזוקה למקום, מקורקעת על ידי המבט שלו, והוא רואה שאין לי לאן לברוח, החיוך שלו מתעצם, רוח השטות כובשת אותו.
ובזמן שהוא חולף על פני, הוא שולח יד ואוחז בסנטרי. הוא פותח את פיו, מרים את קולו ואומר "אז מי לוקח את רנסנס לסיבוב?"
חצוף.
איך הוא מעז.
מה אני נראית לו?
והגוף שלי, שפועל בניגוד לשכל, כל כך משתוקק להתמסר כבר. כל כך רוצה לשקוע למרותו של גבר חזק ממני ופועל בעצמו. העיניים כמעט נעצמות, והראש שלי מתחיל לנטות לכיוון הזרוע, רק לנוח, רק לקצת. רק להיות קטנה לרגע אחד קצר. תקח אותי, תדאג לי, תטפל בי ואז תכאיב, אבל לקצת. הכמיהה הזאת כל כך חזקה
ואני מתאפסת.
לא נותנת לאף אחד לראות,
כמה שאני רוצה שאחיזת הסנטר הזאת תהיה בכלל סטירה
ואומרת בקול גדול
"כן, מי לוקח?! רווקה שמורה מבית טוב!"
כולם צוחקים,
אחד מרים את היד,
אני מתגלגלת אליו,
ומתחיל עוד סיבוב.
