כנראה שלא משנה הגיל, לא משנה הבטחון העצמי או ההצלחה בחיים - כשפסיכולוגית תשאל אותי על אמא שלי, אני אבכה.
לפחות הגישה לדמעות השתנתה. אני כבר לא רואה בהן חולשה, אלא סימן לנגיעה במקום אינטימי ורגיש. וזה שלאמא שלי אין מושג מה קורה בחיי, זה אינטימי ורגיש ומסריח, ואין לי גם את מי להאשים או על מי לכעוס.
עוד סרחון שיש לקבל ולחבק בשני ידי.
כיף.
"אז עם מי את מדברת?"
"עם כולם, ולא עם אף אחד."
--
אני חוזרת לנוסטלגיה בימים אלו. ניקיתי את נעלי העקב המאובקות, ופניתי בארון למדף הרשמי, שלא נגעתי בו שנה תמימה. המכנסיים המחויטות מקופלות למשעי, החולצות הרשמיות תלויות בדממה.
יש צדדים טובים בנוסטלגיה הזו,
כשלבשתי את החולצה המהודקת הזו, עטף אותי ריח של מרכך כביסה שלא הרחתי הרבה זמן.
מרכך הכביסה שלנו.
מאז שנפרדנו לא לבשתי את החולצה הזו.
ואני מסניפה,
עוברת בי צמרמורת קלה,
ו...
כן
באמת התגברתי,
באמת קיבלתי אז ההחלטה הנכונה.
אוהבת את התזכורות האלו.