בזמן שאני מבשלת אני כמובן חושבת עליו. זו לא חכמה, אני תמיד חושבת עליו.
ואני חושבת, שלעולם לא יבוא היום שאני אבשל לו.
הוא לעולם לא ישב מולי עם צלחת מלאה ויצטרך לשקר לי שטעים לו, כי הזהרתי אותו לפני שאני חסרת בטחון לגבי הבישולים שלי.
ואפילו יותר טוב,
אנחנו לעולם לא נבשל ביחד.
הוא לא יתנהג לידי כמו גולם בתסמונת הגבר-במטבח, ואני לא אגלגל אליו עיניים כשהוא ישאל אם לערבב במזלג או בכף.
וזה עושה אותי מאושרת.
כי כמה שאני שלו שלו שלו, אני אף פעם לא אהיה שלו, והוא אף פעם לא יהיה שלי.
ולא כי הוא של משהי אחרת (אולי גם כי הוא של משהי אחרת), אבל כי ככה נכון לנו.
אבל כשאני איתו,
ויש לנו את הסשן הכי מדהים בעולם,
שמרעיד את העולם (אגב - עדיין לא ברור הנושא של איך אתם לא שמים לב, איך זה לא הדבר הראשון במהדורת החדשות,
"רעידת אדמה: השולט של רנסנס הסתכל לה עמוק בעיניים באמצע הסשן ושאל אם הכל בסדר והיא חייכה אליו בחזרה חיוך מלא אושר, אז הוא הסתכל עליה במבט גאה וקרא לה מתוקה - הרגע עבר, הכל בסדר, אפשר לצאת מהמקלטים")
אז כשאני איתו,
ויש לנו סשן מדהים,
עוד אחד כזה לאוסף,
חלקם מיוחדים יותר,
חלקם סתם מיוחדים,
אבל תמיד בסוף,
אני שמחה ללכת הביתה לבד.
כי שנינו מבינים כמה מהר יכול קסם לפוג במיטה משותפת.