מיהרתי להרצאה, וירדתי במדרגות בריצה קלה. היא בדיוק עלתה מולי, ובחנה את המראה המתוקתק שלי לאותו יום.
"Renaissance, where is your red skirt??"
היא אמרה במבטא הודי.
בהתחלה כשרק הכרנו היה לי קשה להבין אותה בגלל המבטא הזה, אבל למדתי להכיר אותו ולחבב אותו. היו גם פערי תרבות שהיה צריך לגשר עליהם, אבל לאט לאט התחברנו. היא אשה אינטלגנטית, חריפה, חדה וציניקנית מוחלטת. נוצרה אחווה שכזו שאני נוטה ליצור עם אנשים בסביבה שלי שמרשים לי להתקרב אליהם. אני מקפידה להעביר שיחות לאנגלית כאשר היא במשרד, והיא נותנת לי עצות קריירה ומשלמת עלי כשכולנו יוצאים לשתות ("under-graduates don't pay!")
"Well, it's a one-time skirt, you know"
זו באמת היתה חצאית נועזת, זו שלבשתי כמה ימים לפני. זה היה היום הראשון של החורף, עם הגשם והכל. לא היו לי מכנסיים שהתחשק לי ללבוש, אז שמתי חצאית אדומה-אדומה עם גרביונים וחולצה ומעיל שחור. האדום צעק בכל צעד.
"That's a shame. I thought to buy one to myself, maybe a bit more red than yours. What do you think?"
ובשניה ההורמונים של המחזור השתלטו על התודעה שלי ולקחו אותי שבויה. היא צוחקת על החצאית המזוינת שלך. היא אומרת לך שנראית כמו ליצן עם המגפיים-גדולות-עלייך-במידה האלה. חתיכת מטומטמת, מי הולכת עם חצאיות כאלה? היא צוחקת עלייך, וכולם כולם צחקו עלייך. חצאית אדומה עם גרביון שחור, אלוהים, מה חשבת לעצמך מטומטמת?
"oh, I guess that will be a bit challenging to find"
אני עונה לה בחיוך נוגה.
היא מסתכלת עלי. היא מבינה שלא חשבתי שזה מצחיק. היא מבינה שהבדיחה שלה לא עברה כראוי, ואני רואה את זה. אני רואה שזו היתה בדיחה, שהיא לא כיוונה לפגוע, ולהיפך. היא באמת אהבה את החצאית המזדיינת הזאת. אבל ההבנה הזו מאוחרת מדי.
אנחנו נפרדות בניד ראש קודר.
לאורך ההרצאה אני בוכה ובוכה ובוכה. המתרגל מסתכל עלי מדי פעם במבט חושש. אני כבר לא חונקת דמעות, כי זו הדרך שלי להתמודד, ועם כל הכבוד, הסביבה שלי יכולה להתמודד עם זה. אז אני מעתיקה מהלוח ובוכה. כל החרדות החברתיות שלי צפות ומסחררות את התודעה שלי, וכל בחירת לבוש שיכולה להתפרש כנועזת שלבשתי בחודשיים האחרונים קופצת לי לראש ואני חושבת כמה אנשים לעגו לי עליה מאחורי הגב.
מחשבות השווא נעלמות ונרגעות בהדרגה עד הערב, עד היציאה של החבר'ה מהמשרד, ובדרך חזרה הקולגה-שאני-חושדת-שהוא-נשלט הסיע אותי הביתה, כמובן.
ברגע של פתיחות הוא מספר לי שהוא שתה בקבוק שלם של יין והלך לישון בוכה. הוא חושב שמנחת הדוקטורט שלו לא סובלת אותו, ושבחיים לא תהיה לו הצעת מחקר.
ברגע של פתיחות אני מספרת לו על אירועי הצהריים שלי.
למרות שהשיחות איתו בדרך כלל קולחות, הרגשתי שהתיאור שלי מפלח את האווירה, משאיר אוויר חנוק ומדמם ובנינו. המילים שלי קשות לו והוא עוצר את הרכב בצד ומסתכל לי בעיניים.
"רנסנס,"
הוא אומר ברצינות תהומית.
"אין שום דבר רע באיך שאת נראית"
ואני שומעת בטון שלו, שהמילים האלו הן קצה קרחון של אלפי מילים אחרות שהוא לא יכול להגיד.