אני מרימה את היד בבטחון, הוא מסובב את הגב אלי ומפספס, אז אני מרימה את הקול שלי. "אפשר לשאול שאלה?"
הוא ממשיך למחוק את הלוח, אז אני מנסה שוב, גבוה יותר, דורש יותר,
"אפשר שאלה!"
הוא מסתובב וסורק את הכתה עד שהמבט שלו פוגש את היד המורמת שלי, ומהנהן עבורי שאמשיך,
"בשיעורי הבית היתה שאלה דומה"
הכתה כולה פורצת בצחוק מתגלגל
אני מסתכלת על המרצה והוא עלי. הוא מתעלם, אז גם אני.
"רק שהיינו צריכים להוכיח שהפונקציה לא עולה גם..."
הם נקרעים מצחוק.
הצחוק מתגלגל ורועם באולם, מציף אותי ומהדהד לי באוזניים. כמו נחשול הוא סוחף את כולם ומתנפץ על התודעה שלי.
אני בולעת את הבושה ומסיימת את המשפט בחוסר בטחון
"... בקטע השני?"
המילים שלי נגמרו, ואיתם הצחוק. הוא לא גווע כמו אחרי בדיחה של מרצה, אלא נחתך באבחה. האווירה שנותרה לא היה מתוחה, אלא נינוחה, כאילו לא היה דבר.
המרצה מתחיל לענות אבל קשה לי לשמוע מה הוא אומר. אני רוצה לקבור את עצמי, ומתחרטת על השניה שהרמתי את היד.
מאיפה מגיע לי הבטחון הזה לפעמים? למה אני מדברת אם זו התוצאה. האזניים מהדהדות, והמרצה מסיים ב"גשי אלי בהפסקה"
הוא לא אומר כלום על זה שכולם צחקו עלי.
ממש כאילו הוא לא שם לב.
ממש כאילו זה בכלל לא קרה.
אני סותמת את הפה עד סוף ההרצאה, מתרכזת בלהבין ובלהסית מעלי מחשבות טורדניות.
עד השאלה הבאה.
----
"אני חרדתי, אתה חרדתי, זאתי... אין מה לדבר בכלל, וגם זאת, שנראית לך כאילו סבבה, חרדתית חרדתית"
"בסוף עוד נגלה שכולם חרדתיים" אני לא אומרת, כי המילים לא קיבלו את האישור לצאת לי מהפה.
