במכון שאני מתאמנת בו פתחו לאחרונה שיעורי אגרוף תאילנדי. שאלתי מישהו שהיה איך זה, והוא אמר לי שאני חייבת לבוא כי אני אהנה ממש.
"למה אתה חושב ככה?"
"מה זאת אומרת, רנסנס? כי את רוצחת!" הוא אומר ואנחנו צוחקים.
רוצחת זה כינוי שנתפס עם הזמן, בעיקר בקרב הבנים במועדון. אני לא טיפחתי אותו אבל אשקר אם אומר שאני לא נהנית ממנו. הדם הויקינגי עשה את שלו, ואני יחסית חזקה לבחורה במשקל שלי.
"את הבחורה היחידה שאני לא מוותר לה", או, "רוצחת, הרגת אותי". הגן הזה שלא יודע לוותר. הפנים האלו שאין להן פוקר פייס, וכשאני בתוך הזון הן משדרות "מלחמה".
באתי לאימון כפול, לא של האגרוף, של הרגיל, ומקרר ואני הולכים מכות. חגורה בכירה שאוהב לעבוד איתי, כי הוא אוהב את החדשים האלה שלא מוותרים גם כשנמעכים תחת משקל של מקרר. כשמקרר יושב עלי במאונט המאמן זורק לנו "רנסנס, תזהרי עליו, אני צריך אותו מתפקד", ואני מתארגנת להפוך אותו בתנועה שהתאמנתי עליה ודייקתי לאחרונה, אגן נזרק בתנועה חדה, מלווה בבעיטה ואני מתייצבת עם כפות רגליים על הקרקע, כשמקרר תחתיי. בעצם, לא על הקרקע, אלא על אף של מישהו לידנו.
הבחור שוכב עכשיו על הגב כשהידיים שלו אוחזות את האף והוא אומר "נראה לי ששברתי את האף". לא.
אני יושבת בצד ויש לי בחילה.
המאמן חוזר ועוצר את כולם, מדווח שהיה אף שנשבר ושנעבוד בעדינות. אחת הבנות באה אלי ושואלת מי שבר את האף. אין לי מושג, אני אומרת, מישהו חדש. אבל זו הייתי אני, חצי לוחשת, כאילו אני מחזיקה איזה סוד עצום. מישהו אחר מתיישב לידי ומחבק אותי בידידות קצרה ואומר שאם אף נשבר כל כך בקלות אז זו לא פעם ראשונה.
מקרר מתחיל להתבדח עלי באופן גלוי, "לא עובד איתך יותר, תשברי לי את האף", ולאט לאט אנשים ניגשים אלי ומספרים לי את הסיפורים שלהם, זה שפתח למישהו את השפה, וזה שגרם לאף של ילד בן 16 לדמם מהאף כאילו נפתח שם סכר, ומקרר אומר שאם הבחור לא חוזר להתאמן אני צריכה לשלם למאמן על החודש שלו, כדי שלא יפסיד כסף.
"רנסנס, שיט הפנס. זה אמנות לחימה במגע מלא - ככל שתתאמני יותר זמן, את תפצעי יותר אנשים. הכל בסדר, רנסנס." והדמעות חוזרות פנימה.
כולה אף שבור, מה קרה?
כנראה שנשאר עם רוצחת לתקופה הקרובה.
