אני הפטיש ואני הסדן.
ואני הסדרן, שמנסה להרגיע את הפטיש, שלא יהלום בסדן.
ואני החובש, שמציל את עצמי מהאמצע.
ואני השופט, שדן אותי לנקודה הזו באמצע.
וכל ההלמות האלה בראש, זה הכל אני. ואני לא יודעת איך עוצרים את זה.
ואני בכלל לא רוצה עזרה, כי אני לא חלשה.
כי הפעם אני יכולה לבד. נכון?
אני רק רוצה להיות קצת יותר נחמדה לעצמי. אבל עם התפשרות על בינוניות לא מגיעים לשום מקום. פרפקציוניסטית בהכחשה בהדחקה ב"זה בכלל מאזן אותי". כלום ושום דבר. אין איזון. יש טירוף, ויש שינה של 10 שעות כל לילה כי אני מתישה את עצמי. ו10 שעות שינה זה למפונקים, מתי תלמדי?
סיימתי תרגיל להגשה שבוע לפני הזמן, ואני כועסת על עצמי, כי תכננתי לסיים אפילו לפני.
טוב שתכעסי, אם תקבלי באהבה כל סטייה מהלו"ז את תשקעי לתוך הריק.
אבל לא התעצלתי, למדתי כשיכלתי. זה היה ארוך יותר ממה שחשבתי. ועדיין. לא עמדתי ביעדים שהצבתי לעצמי. עכשיו עונש. עכשיו לא כואב פיזית, אבל אני חובטת בעצמי בתוך הראש. עד זוב דמעות. ואז עוד קצת.
סיימת את מה שרצית היום? למה היית צריכה כל כך הרבה זמן לסדר תיק? כולה כמה החלטות. למה את תמיד נאבקת עם קבלת החלטות? את חכמה, נכון? יש לך אינטלגנציה גבוהה, נכון? אז למה כל החלטה היא סרט שלם? את צריכה להשתפר. אם כל יום תהיי טובה יותר משהיית אתמול בסוף ייצא ממך בן אדם. בן אדם שמגיע לו לחשוב על עצמו את מה שאת חושבת על עצמך.
-----
ובמקום שההחלטה נראית הכי קלה אף אחד לא מבקש ממך להחליט. חוסר ההחלטה מרחפת מעל ומשרה רוגע. משרה אפשרויות. משרה עתיד. אשתחרר קצת שם. אנשום את חוסר הוודאות ואתכרבל בתוכה, איפה שלא צריך לשקול כלום.
רק להיות.