כשחברה שלי חזרה לאקס שפטתי אותה. הבנתי אותה אבל שפטתי. ועודני.
הם נפגשו והוא התחנן שהם יחזרו, וזה המיס אותה. וכל העבודה של השבועיים האחרונים, שביליתי אצלה, שחיזקתי אותה, שאמרתי לה שיהיה בסדר, שזה בכלל הכי טוב בעולם להיות לבד, הכל נשטף באסלה והיא חזרה להיות אומללה איתו.
אולי עצם האומללות שלה היא זו שעוצרת מבעדה להיות שמחה בשבילי. שילוב של אומללות ואגוצנטריות, אני מניחה. אף אחד לא מושלם.
---
זה לא שהתכוונתי להיפרד ממנו. באמת שלא. גם כשהוא העלה את זה כרעיון ממשי, זה היה נשמע כמו הגזמה של המוח הפורה מדי שלו. גם כשאני העלתי את זה כרעיון ממשי לא באמת התכוונתי לזה. ועדיין. כשהוא אמר לי שהוא לא מוכן שניפרד, שהוא ילחם עלי אם אני ארצה ללכת, שהוא ינסה להלחם במנגנוני ההגנה שלי, נשטפתי אהבה. "את מישהי להחזיק אותה, שלא תברח" הוא כתב לי באחת ההודעות ואני חוזרת אליה. קוראת אותה והלב שלי מתחמם. זה טוב לדעת שאני רצויה. זה הכי טוב בעולם. זה כל מה שאני רוצה, בעצם. לדעת שאתה רוצה אותי סביבך, ולא מתפשר עלי, ולא מתקיים איתי, ולא שולח לי הודעות כברירת מחדל.
אל תיקח לי את זה.
---
ייתכן גם, שזו אחת הסיבות שהיא כתבה לי בברכה שצורפה למתנה בחגיגות הכריסמס שלנו, שבמהלך 2019 "תמצאי לך מישו שיעמוד בכל הקריטריונים המאוד ספציפיים שלך". כשקראתי את זה לא ידעתי אם לצחוק או להיפגע, אז צחקתי ליתר ביטחון.
הרי, כבר מצאתי.
איכשהו הוא עומד בכל הקריטריונים המאוד ספציפיים שלי. הוא מראה לי כמה שאני לא ספציפית. אני ספציפית לכל מה שמעניק לי אושר. כשהחברות שאלו אותי בביקורתיות מה אני מחפשת אמרתי שאהבה. "את מאמינה בהאהבה?" "ברור." והן צחקו. ליד בני הזוג שלהן. שתיהן. כמה זה עצוב. שתי נשים צעירות, עוד לא נשואות אפילו, עוד לא ילדים, וכבר ויתרו על הרעיון של לאהוב את מי שאתה תחלוק איתו את חייך. הן בכלל אוהבות את עצמן?
פעם חשבתי שהן מסתכלות עלי ושופטות. נאקבתי עם עצמי להבין למה, עד שאמא שלי אמרה לי שהן מקנאות. אני תמיד רואה את הטוב באנשים, ולא מאמינה שהם מונעים מרגשות שליליים.
אני יודעת שהחיים שלי טובים. נולדתי טוב, כמו שאומרים. לא משהו יוצא דופן, אבל משפחה תקינה באופן יוצא דופן. הרבה קרדיט מגיע להם, וגם קצת לי. אני בוחרת שהחיים שלי יהיו טובים. זה רצף של החלטות, של ויתורים, של שקילת יתרונות מול חסרונות שהביאו אותי למצב הזה, שאני מאושרת מדי יום ביומו. ואני מבינה על מה יש לקנא.
הן מאחלות לי להכנס למערכת יחסים מתמשכת ונובלת כמו שלהן. אני גומרת בשרשרת פעם בשבוע. פעם בשבוע אני מסתכלת בעיניים לבן אדם שמאוהב בי. הוא אומר לי שהוא אוהב אותי, ואני רואה לו בעיניים שזה לא מתוך הרגל. כל שבוע מחדש. יש לי מישהו שאני יכולה לשלוח לו הודעות על מה קורה איתי היום, ואני יכולה להיעלם לו לשבוע שלם עם תקשורת מינימלית כי אני עמוסה, והוא לא יגרום לי להרגיש אשמה. אני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד. יש לי חבר שאני יכולה להתייעץ איתו, לשתות איתו, לצחוק איתו, לבכות איתו. אין שום דבר רע בקשר הזה. אנחנו לא פוגעים באף אחד.
והכי חשוב, אני מתקיימת בעולם הזה כבן אדם עצמאי עם חבר-מאהב נפלא.
והן משתוקקות, שופטות ומחכות, שאני אחליף את כל הטוב הזה שנקרה בדרכי באיזה מעצב גרפי עבש. בדירת שני חדרים בהרצליה. עם שנאה שתלך ותגדל ותתפח עד שנגיע לגיל 40 ונבין שאלו לא הילדים שמונעים מאתנו לחזור למה שהיינו פעם, אלא השנאה האמיתית והיוקדת אחד כלפי השני.
אמא שלי אומרת שהן נכנעות לזרם, ואם הן יחגגו מישהי ששוחה מחוץ לזרם זה אומר שהן יכולות וככל הנראה צריכות לשחות יחד איתי. אבל הן מפחדות, אז הרבה יותר קל לעקם את האף, ולפסול.
