אמא שלי אומרת משהו על מישהו שעיצבן אותה ואז מחבקת אותי. "את לא מעצבנת," היא אומרת כשהראש שלה בשקע בין הצוואר לכתף שלי, ומוסיפה, "כרגע". אני צוחקת, ואומרת "I'll take what I can get". ואז אנשים לא מבינים למה אני גרועה בלתת מחמאות.
------
ימים קצת מחורבנים עברו עלי. אני ניגשת לשני מבחנים כדי לשפר את הציון וסכנת הכשלון בשניהם מרחפת מעל. סכנה ממשית וקיימת. "לחזור על קורס" השם ירחם. לחזור על קורס! הלחץ הזה כל כך מעיב עלי שאני נשברת. לראשונה מזה הרבה זמן אני מתבוססת בעצבות שלי ולא רואה איך לצאת. כל מכה קטנה בפגוש מרגישה כמו טוטאל לוס, ואין בי מקום להכיל שום כאב אחר. אני מדברת עם חברה, והיא שולחת לי הודעות שהיא מאמינה בי. עם לב וכל העסק. משהו חסר ביסוס לחלוטין. "זה קטן עלייך". מה את יודעת בכלל? אם זה היה קטן עלי לא הייתי יושבת 10 שעות בספריה ופותרת מבחן אחרי מבחן כאחוזת טירוף. אבל המילים האלו חודרות את מעטפת ההיגיון ומגיעות לי ללב. אני מוצאת את עצמי מאמינה לה, מתנחמת במילים הריקות האלו כאילו היו עולם ומלואו. כאילו יש בהן כוונה אמיתית.
