אם רק יכולתי לצעוק ושכולם יקשיבו

מתוך תקווה שהמלכה תהיה נדיבה היום... 

ניתן לכם לנחש לבד מה באמת צולם בתמונה

כבר אתמול בערב הרגשתי מתיחה מעט וכאב באזור המפשעה.. 

אבל הנחתי שזה קשור לעובדה שאני נעול ואתמול בערב המלכה רצתה להתחבק ולהתנשק.. אז כמובן הוא ניסה להזדקף.. 

היה קצת קשה להירדם אבל לא ייחסתי לזה חשיבות רבה מידי... 

בבוקר קמתי, התארגנתי לעבודה, ושוב בגלל זקפת בוקר לא ייחסתי חשוב לכאבים... 

אלא שהם לא הרפו, הגעתי לעבודה, הלכתי לשירותים והבנתי את הטעות... 

שחכתי לסכך את האזור!!!

וכמובן, אין מפתח!! הוא אצל המלכה!

בקיצור... נדפקתי, ולא בצורה טובה😅😅😢😢

איך יכול להיות שזה בא לה כלכך בטבעיות?!?!

חסרת ניסיון לחלוטין, מעולם לא הייתה באמת בפוזיציה הזאת, ועדיין... שליטה כלכך חזקה, כלכך מלאה וכלכך תחליטית...

היא: "חזר לי החשק (לצייר) וסוף סוף אני אוכל לממש אותו"

אני: "הלוואי שכל פעם שהיה לי חשק יכולתי לממש אותו😉"

היא בתגובה: זורקת עלי כפכף..

סה"כ לגיטימי 😅

מי ידע שלתכנן טיול לחו"ל זה כזה כאב ראש מטורף?!?!

תכלס... כולם... כולם יודעים... 

ועדיין.. למי! יש! פאקינג! כוח!!!!!!!

בא לי. ללכת לישון 

מתעורר בבהלה, כאבים עזים שוטפים את הגוף. זה הגיע... הרגע שחששתי ממנו.. 

זקפת הבוקר, כמו נמר שעת על טרפו, הוא מזנק בלי חשש, בכל הכוח ומהר... מהר כמו שלא מיהר בחייו.. 

אבל הוא לא חופשי, הוא לא פראי כמו שהיה פעם.. 

הוא נמר מבוית, נעול בכלוב שלו, מחכה שיוציאו אותו לסיבוב כדי שיוכל לטעום שוב את טעם החופש.

הוא נכנס למפל, המים שוטפים את כולו, זורמים מבין אצבעותיו, על ראשו, מכסים את כולו בתחושת הקלה, הוא נרגע וחוזר לישון.. 

לא לפני שהוא מביט מעלה לשמיים, אל תוך רקיע הלילה, הוא רואה כוכבים, כוכבים של כאב, כוכבים של שמחה, כוכבים של אושר וכוכבים של אימה.. 

הוא בוהה אל תוך רקיע של הלא נודע ומחפש את הדרך אל החופש.. 

אל תדאג נמר קטן.. 

הכוכבים יחכו, אורן הבוהק לא נמוג, הוא רק מוסתר. 

מחכים להאיר שוב, עוד לילה אחד.. 

לילה מלא כוכבים 🌌🌌🌌🌠🌠🌠

המלכה שבה לארמונה, 

"איך היה יומך?, מה עשית?" היא שואלת...

"ניקיתי, טיטאתי, עשיתי כביסה, אימון וגם הספקתי לשחק קצת אפילו" אני עונה גאה בעצמי, בטוח שזה ייתן לי לפחות איזה חיבוק או נשיקה...

"אני נכנסת להתקלח, תיכנס גם, אתה אחרי אימון"

היא מובילה אותי אחריה למקלחת, "תישאר החוץ עד שאקרא לך "

ואני כמו ילד טוב ממתין," אתה יכול להיכנס", לא עובר רגע ואני כבר איתה שם רק מחכה לטיפה של תשומת לב, להכרה על העבודה הקשה שעשיתי בשבילה במהלך היום, אני מבקש רשות לחבק אותה

" לא! אתה לא נוגע, מותר לך רק להסתכל, זה מה שרצית לא? אתה נתת לי את השליטה, אז תתמודד"

אני כמהה אליה, רגשות של חוסר אונים מהולות בעוררות ואהבה בלתי נשלטת, אבל אני לא נשבר, אני מציית להוד מעלתה המלכה היחידה. 

בסוף, זה משתלם... 

"איפה השניצל שלי לארוחת צהריים יפה שלי?" היא שואלת תוך חיפוש במקפיא,

" מגירה עליונה בצד ימין, קניתי במיוחד את האחד שאת אוהבת, הכי עדין שיש." אני עונה בביטחון מלא (וצודק) 

"תודה יפה שלי שככה אתה דואג לי" 

מסיימת וקוראת לי לנשיקה על השפתיים... כמה שניות שהן כל עולמי. 

המלכה שבה לארמונה.