אם רק יכולתי לצעוק ושכולם יקשיבו

אין כמו להרגיש חשוב... 

אם זה בעבודה, בחיים, בזוגיות.. 

תחושת החשיבות הזו ממלאה אותנו ועוזרת לנו למצוא סיבה לקום בבוקר, 

אני רוצה להגיד תודה, 

תודה שיש לי חשיבות בעינייך, בעיניי המנהל, בעיניי המשפחה והחברים. 

אני מאושר לקום ככה כל בוקר 😁

ועל הדרך, 

קחו תמונה של חשיבות לדעתי 😉

https://media.tenor.com/NidoABky6PkAAAAM/you-are-important-melissa-beck.gif 

הכי קשה להתחיל מחדש. 

לעזוב את כל מה שהכרת, האנשים, המקום.. אבל לפעמים זה לטובה... 

אני תוהה אם מתישהו יעבור לי, אני מרגיש מתחזה... הגעתי לתפקיד שלא חלמתי להגיע אליו, משמעותי, רציני, חשוב... אני מפחד מאוד להיכשל... למרות שיש לא מעט תמיכה מהסביבה, מהמנהל האישי, משאר העובדים.. אני פשוט לא מרגיש מוכן עדיין..

לא יודע אם אי פעם ארגיש מוכן. 

זה נראה כאילו אף פעם לא יהיה הזמן שבו ארגיש הכי נכון, הכי טוב.. 

אבל איך אומרים.. 

התחלות חדשות הן קדושות, הן הזדמנות לשנות, לעשות אחרת, להיות טובים יותר.. 

מקווה שאצליח 

תחזיקו לי אצבעות 🤞🤞🤞

מצאתי אותה!

סוף סוף מצאתי, משמעות. 

בכל אספקט של החיים שלי. 

אבל במיוחד, להיות שלך, רק שלך. לתמיד. 

זהו, זה רשמי! אין יותר דרך לברוח מזה, ההתרגשות בשיאה..

את אפילו בחרת אותו, את הצבע, את הגודל, את הסוג... 

אפילו הסכמת שהמפתח יהיה אצלך כל הזמן. נראה שאת מבינה לחלוטין לאן אני מכניס את עצמי ואת עדיין נותנת לי ללכת לשם, כנראה כי את מבינה שלמרות שאני רק שלך ותמיד אהיה רק שלך מבחינה נפשית וגופנית, את עדיין רוצה להחזיר אלייך את השליטה על המיניות. 

בעוד כמה ימים הוא יגיע, מלא בעצמו, חזק, קשוח ועמיד... הוא יחליש אותי אלייך, יגרום לי להיות תלותי, יעצים אותך בזמן שהוא מחליש אותי... 

אבל את, את רק מחכה לקבל את השליטה כולה, את העצומה הזאת עלי.  

אני לא יכול לחכות כבר לראות את החיוך הזדוני הזה שלך ולהתחיל את השלב הבא... 

רק מקווה שאני מבין לאן נכנסתי 

יושב לי לתומי בעבודה, אני צריך להתחיל ללמוד דברים מקרוב.. 

אי אפשר להיכנס או לגעת, רק להסתכל מבחוץ.. דרך המצלמות, דרך המבט של האח הגדול. 

תחושה של אלוהים אבל ללא תכלית, ללא שליטה. 

מי היה מאמין שמשהו כלכך קטן הוא כלכך משמעותי. 

אתמול נעלם לך התליון, הוא נפל מהשרשרת שאת תמיד לובשת, שאמרתי לך כלכך הרבה פעמים שבסוף זה יקרה... שאם לא תמצאי דרך לתקן אותה, התליון יעלם.. 

ואתמול זה קרה, העקשנות שלך קשה לי, היא גורמת לי לסגוד לך מצד אחד אבל מצד שני לפחד.. 

אני מצטער שזה מה שקרה לך, אני יודע כמה הוא היה משמעותי וכמה הוא חשוב לך.. עצוב לי שהוא לא יהיה שם להשלים אותך, את הלוקח כלכך תמים שלך. 

אני מקווה שאיכשהו נצליח בכל זאת למצוא.. 

אבל גם אם לא, 

דברים קורים מסיבה מסוימת, אולי עכשיו תתרככי טיפה? אולי תסכימי להקשיב לי מעט יותר? אפילו שלרוב את זו שיודעת הכל...

אוהב אותך בכל כולי, ומקווה לימים מאושרים ושמחים יותר בקרוב

יום האהבה, הזמנו לנו קופסא כזאת של "דייט מיוחד", היה מעניין אבל לא התחברתי... זה היה מאכזב.

מצד שני, יום האהבה, ואני אוהב אותך בכל גופי וכל נפשי ואני מרגיש שאולי סוף סוף זה הזמן לספר לך קצת יותר על הפנטזיות שלי... 

בכל זאת, אנחנו כבר מאורסים ובקרוב נתחיל שוב לגלות אחד את השנייה כזוג נשוי, צעיר, כזה שמוכן לטרוף יחד את העולם. 

התקשיתי, מאוד. רציתי. לספר לך על הכל, אבל החלטתי להתחיל מהסוף... 

אני רוצה לתת לך את השליטה, אני רוצה להכניס אותך לעולם שלי, ישירות למים העמוקים, כדי שתוכלי ללמוד מהר לצוף, ואח"כ לשחות.

אמרתי שחשבתי על זה, אבל ראיתי את הניצוץ הקטן של התאווה, של העניין, של החוסר ביטחון המהול ברצון אמיתי להיות שולטת... 

אולי זה בגלל שאת חסרת ניסיון, אולי זה בגלל שאת מפחדת לצלול למים העמוקים.. 

אבל בשבילי, אני כבר מוכן. אני מוכן לוותר על השליטה ולהיכנע לך במלוא מובן המילה. כי מצאתי את האישה היחידה בשבילי, את זו שתהיה אם ילדי, מי שתהיה אשת סודי ומי שבסוף תהיה השולטת שלי. 

אוהב אותך, מעריץ אותך ורק מחכה לשמוע ממך רק משפט אחד קטן..   

"עכשיו, אתה באמת שלי" 

הרבה מאוד זמן עבר מאז הפעם האחרונה. למעשה אני אפילו לא יודע למה אני כאן... החיים תופסים עכשיו כיוון חיובי וטוב ונראה שהכל מתחיל לאט לאט להסתדר. אומרים שאנשים לא משתנים ושהעבר תמיד חוזר לרדוף אותנו.. אבל מה אם בעצם זה בכלל לא העבר שרודף? מה אם בכלל זה העתיד שמנסה לפרוץ החוצה ולמשוך אותי אל הרפתקה חדשה.

אמנם את כבר מכירה כמעט כל דבר לגבי, אפילו מוכנה להשתתף בשמחה בפטיש הקשירות המוזר לך, למרות שלפעמים אני חושב שאת נהנית ממנו יותר מידי... אז איך אני יכול לשתף אותך באמת? בהכל? זה כנראה ייקח עוד קצת עבודה מצידי.. מקווה שיהיה לי את הכוח לשתף 

הפעם אני אשמח לפרוק משהו על הלימודים..  

סמסטר ראשון.  אימת כל חי..  כמה סיפורים וצ'זבטים כבר שמעתי על המסמר הראשון בלימודים ועוד במוסד כלכך נחשב וכמובן..  בגלל שזה הנדסה אז קשה ובמבחנים יש מלחמת עולם ולאף אחד לא אכפת וכו וכו...  

לאורך כל חיי לטוב ולרע הייתי טיפה מעל הממוצע.  בעוד שחברי הקרובים גרדו את השמיים וזכו בהצטיינות אקדמית אחת אחרי השניה בכל תחומי החיים..  אני נשארתי מאחור..  

כמובן שחברי לא רואים בזה דבר פסול אך קשה תמיד להיות זנב לאריות..  

הפעם זו הייתה צריכה להיות השנה שלי! 

כמו המשפט המפורסם ממבצע סבתא.  אתה מתחיל הכי חזק ולאט לאט מגביר..  מבחן אחרי מבחן הבלתי אפשרי הלך ונהיה אפשרי.  

ציונים כמו שלא ראיתי מעולם התחילו להיערם ופתאום מגרדים את השמיים.......  כלכך קרוב לחלל שהנפילה..  היא הדבר הכי כואב שרק אפשר לדמיין.  

וכך אחרי שהייתי רגע מתהילה אני מסיים את הסמסטר הראשון עם הראש בין הידיים ונשאר עם המחמאות בדיוק כמו קבוצת כדורגל שסיימה קמפיין חסר תקדים רק כדי לסיים במקום השני. 

רק שבמקרה של כדורגל מדובר על קבוצה שיכולה להתמודד ביחד..  לעומת זאת בג'ונגל האקדמי אתה מנצח או שאתה מת..  וכרגע..  אמנם אפשר להגיד שניצחתי אבל מבפנים אני מרגיש כמו מת..  

לא אכפת לי כבר מה יגידו או מה יחשבו ואני לא אתן למישהו אחר להחליט בשבילי אם אני חכם אן טיפש או כל דבר אחר...  

אבל יש רגעים שבהם גם חיבוק אוהב של אמא ותפיחה על השכם לא יעזור לאחות את השברים.  

אלה מסוג הימים בהם הכאב רק מתעצם מעצם היותי לבד...  

אם רק הייתה לי בת זוג שיכלה לנחם, ללטף ולאהוב (אבל גם לסטור כשצריך וחשוב שתדע גם להטריף) 

אין לי יותר מילים לתאר את שעובר עלי...  וגם עם אף אחד לא יקרא את הבלוז הזה לעולם ולא יגיב עליו..  אני יודע שמישהו מקשיב לי ואני מאמין שדרך העבודה הקשה שלי והרצון לנפץ את תקרת הזכוכית שלי אני אצליח להיות שם! ולגעת שוב, אם רק לרגע..  בשמיים הגבוהים