הפעם אני אשמח לפרוק משהו על הלימודים..
סמסטר ראשון. אימת כל חי.. כמה סיפורים וצ'זבטים כבר שמעתי על המסמר הראשון בלימודים ועוד במוסד כלכך נחשב וכמובן.. בגלל שזה הנדסה אז קשה ובמבחנים יש מלחמת עולם ולאף אחד לא אכפת וכו וכו...
לאורך כל חיי לטוב ולרע הייתי טיפה מעל הממוצע. בעוד שחברי הקרובים גרדו את השמיים וזכו בהצטיינות אקדמית אחת אחרי השניה בכל תחומי החיים.. אני נשארתי מאחור..
כמובן שחברי לא רואים בזה דבר פסול אך קשה תמיד להיות זנב לאריות..
הפעם זו הייתה צריכה להיות השנה שלי!
כמו המשפט המפורסם ממבצע סבתא. אתה מתחיל הכי חזק ולאט לאט מגביר.. מבחן אחרי מבחן הבלתי אפשרי הלך ונהיה אפשרי.
ציונים כמו שלא ראיתי מעולם התחילו להיערם ופתאום מגרדים את השמיים....... כלכך קרוב לחלל שהנפילה.. היא הדבר הכי כואב שרק אפשר לדמיין.
וכך אחרי שהייתי רגע מתהילה אני מסיים את הסמסטר הראשון עם הראש בין הידיים ונשאר עם המחמאות בדיוק כמו קבוצת כדורגל שסיימה קמפיין חסר תקדים רק כדי לסיים במקום השני.
רק שבמקרה של כדורגל מדובר על קבוצה שיכולה להתמודד ביחד.. לעומת זאת בג'ונגל האקדמי אתה מנצח או שאתה מת.. וכרגע.. אמנם אפשר להגיד שניצחתי אבל מבפנים אני מרגיש כמו מת..
לא אכפת לי כבר מה יגידו או מה יחשבו ואני לא אתן למישהו אחר להחליט בשבילי אם אני חכם אן טיפש או כל דבר אחר...
אבל יש רגעים שבהם גם חיבוק אוהב של אמא ותפיחה על השכם לא יעזור לאחות את השברים.
אלה מסוג הימים בהם הכאב רק מתעצם מעצם היותי לבד...
אם רק הייתה לי בת זוג שיכלה לנחם, ללטף ולאהוב (אבל גם לסטור כשצריך וחשוב שתדע גם להטריף)
אין לי יותר מילים לתאר את שעובר עלי... וגם עם אף אחד לא יקרא את הבלוז הזה לעולם ולא יגיב עליו.. אני יודע שמישהו מקשיב לי ואני מאמין שדרך העבודה הקשה שלי והרצון לנפץ את תקרת הזכוכית שלי אני אצליח להיות שם! ולגעת שוב, אם רק לרגע.. בשמיים הגבוהים