אחרי יום ארוך, סידורים, נסיעות, פקקים..
זוהי שעת ערב קלה, אנחנו הולכים יד ביד לטיול, לדייט נייט, יושבים בבית הקפה השכונתי, חולקים סינבון (טוב.... לא חולקים, קנינו שניים..).
אני מניח עליה את ראשי ויחד אנחנו בוהים בעננים, מספרים סיפורים על איך אחד נראה כמו מכשפה, השני כמו עקרב והשלישי בכלל דינוזאור בחיתול.
הערב, כמו העננים, עובר מעלינו בפשטות, מעיין שלווה שנחה על רגעים קטנים של אושר. רגעים חבויים להם בין טיפות של בנאליות משעממת וחיים שנעים קדימה כמו קטר שלא עוצר אף לא לרגע דל.
הערב, משנגמרה האתנחתא הקסומה, זו, שמתאמצת מאוד להיות רגע שונה ומיוחד בין כל המון הרגעים הרגילים שאופפים את חיינו, אנחנו חוזרים הביתה.
המלכה, היא מצווה שהערב, הערב הזה הוא שלה.
היא מובילה אותי אחריה אל המקלחת, מצווה עלי שאחכה לך ליד, אחכה לאישורה להצטרף אליה בממלכה של גשם חמים ונעים, מרגיע ומעצים.
היא מקריאה בפני את החוקים בציווי, הערב, רק היא רשאית להגיע אל הארץ המובטחת. אני, תפקידי להוביל אותה לשם, אך כמו משה, נאסר עלי להגיע אליה, שכף רגלי תדרוך בתוכה.
בסיום המסע, היא מזכירה לי שזה עתה סיימתי את תפקידי, היא כבר שם, היא כבר הגיע אל היעד..
אני לא אגיע אליו, אין צורך בכך....
אני, אני אמשיך לשוטט בנתיים על הגבולות של הארץ הזו ואחכה שהמלכה תרשה את כניסתי.
בזמן שאני מחכה, יהיה זה תפקידי לכתוב ולתעד את אשר עשתה המלכה, את המסע שלה ולשחזר אותו אין ספור פעמים בעתיד.
וכעת, משנגמר לו המסע הראשוני, הפרק הראשון מתוך כמה מאוד או אלפים שבדרך...
אשב על תל החולות בגבולות הארץ שלה, אצפה מרחוק כיצד היא שולטת בנתיניה ואקווה, אקווה שיום אחד היא תרשה לי להיכנס גם כן כדי שאוכל אפילו רק לרגע, להרגיש ולהריח את הארץ המובטחת.