אני חוזר מהלימודים ומוריד את התיק.
מסתכל על החדר במין מבט ריקני כזה
אני יודע שצריך לאכול עכשיו ולעשות שיעורים ועוד מעט צריך לחזור כי אני אחד מהמארגנים של הערב הפקולטי.
אבל משהו חסר... פעם הייתה על השולחן שלי תמונה ובא שני אנשים. אחד מהם (אני) לבוש בגופיה תכלת ומכנסי דרייפיט והשניה (מאיה- שמה לא יחזור שוב לעולם אצלי) לבושה אף היא בחולצה ספורטיבית ושנינו מחייכים. סלפי כזה כשאוהבים.
היום ניצבת במסגרת הזו תמונה מבת המצווה של אחותי בה סבי זכרונו לברכה מלמד אותי לרקוד.
כשאני מביט בתמונה אני נזכר מחד כמה הוא חסר לי וכמה אהבתי אותו והוא השאיר אותי לבד להתמודד עם העולם. ומאידך אני חושב על התמונה הישנה ונזכר כמה אהבתי את אותה אישה עם החיוך הטיפשי וחושב על כך שגם היא השאירה אותי לבד להתמודד.
ההבדל הוא בזווית. סבי השאיר אותי כאן ודאג שלא ייחסר לי לעולם.
היא השאירה אותי לבד ופקחה את עיניי לכך שלמעשה מעולם לא אהבה אותי בחזרה.
ועכשיו כשאני מחפש את הקשר בין התמונות אני מבין.
החלל הריק שנושאת על ידיהם הוא אחד ויחיד ואותו אני צריך למלא בעצמי בתהליך ההתבגרות הזה שאני עובר.
אז תודה לשניכם על מה שנתתם לי ומה שלקחתם
אני מבטיח לעשות בו שימוש לטובה.
נ.ב.
תודה לקהילת הכלוב על ההזדמנות הזו. לכתוב ולפרוק במקום שהוא כלכך נפלא ובאותה העת כלכך מפחיד.
שיהיה לכולנו שבוע נהדר