לפני שנה. 22 בנובמבר 2023 בשעה 1:11
לא נרדמת. בא לי להקיא. לא הייתי קרובה לאירועים ב-7.10, לא הכרתי אנשים שנרצחו. ועדיין, הרגשתי באבל. מרגישה באבל. וההרגשה של החוסר אונים משגעת. מנסה לא לראות מידי הרבה בפייסבוק כי אני יודעת שזה פשוט יגרור אותי לתהום. ואני צריכה להיות שפויה בשביל הבת שלי. אבל המחשבות על החטופים ועל המשפחות שנהרסו לא עוזבות אותי. והרוע ואנטישמיות שיוצאות מכל חור בעולם מעציבה אותי. איך אפשר לתלוש פוסטר של תינוק או ילד שנחטף? לעזאזל, איך? לא אכפת לי באיזה "צד" האנשים האלה....אבל איך? זה פשוט pure evil. לבבות של אבן. נשמות שחורות. לא מצליחה להפסיק לבכות. כל כך כל כך כואב. הזוי שכבר חודש וחצי עבר והחטופים עדיין שם. שיחזרו כבר. שיהיה לנו קצת נחמה בתוך כל הכאב הזה. ואין לי ספק שהם דואגים אחד לשני, כי אין כמו העם שלנו. אבל שיחזרו. דיי. עכשיו. 💔
