Felicity

איזה שיר ואיזה ביצוע מרגש. ❤️

כבר חודשים שאני מנסה לא לחשוב על ההפלה יותר מידי. כי למה זה טוב לחשוב על זה? סתם מדכא. ואתמול בשבת פתאום הכה בי גל של דיכאון. חשבתי על זה שהוא/היא היום אמורים להיות בן/ת כמעט חצי שנה. על זה שאז הרגשתי מוכנה לזה- התרגשתי, ציפיתי, רציתי. עדיין רוצה , אבל לא מוכנה לזה כרגע. אז זה יידחה לעוד כמה חודשים עד שכן ארגיש מוכנה. וזה מדכא. מצד אחד אני רוצה עכשיו להיות בהריון. איך יכול להיות שהבת שלי כבר בת 4 ואין לה אח או אחות? אני, שרציתי ים של ילדים. שאת רוב חיי הקדשתי לילדים של אחרים. שאהבתי אותם כמו שהיו שלי. וזו רק היא. והיא עולם ומלואו. ואני אוהבת אותה כל כך שזה כואב. 

אבל כואב. לא מצליחה לצאת מהמיטה היום. לא מפסיקה לבכות. פשוט כואב. 

לפעמים בצ'אט גברים פונים ב:"אפשר לשאול שאלה?" אז השאלות שנשאלות תמיד turn off גדול!!! 

 "מה מידת החזייה שלך?"

"מה מידת הנעליים שלך?"

"מעוניינת בנהג/מנקה/קניות?"

"יש לך בת? יש לי פנטזיה לקחת אמא ובת לקניית  הלבשה תחתונה." (איכס!!! אני מנסה לא לשפוט סטיות של אנשים אחרים, כל אחד ומה שעושה לו טוב....אבל איכס!)

"אפשר להכניס אותך להריון?"

מהההההה? יא גנובים!!! נשים באמת עונות לכם? אני יודעת שאנחנו בכלוב, אבל קצת קלאסה לא יזיק....

❤️

"Be with people who grow flowers in the darkest parts of you."

ראיתי את זה היום בפייסבוק. המחשבות שלי ישר הלכו לבדסמ ולדיכאון.

כבן אדם שסובל מדיכאונות, למרות כל ההתקדמות בעולם לגבי הסטיגמה של דיכאון- עדיין יש סטיגמה. מרגישה שהרבה אנשים צבועים. שמים בפייס פוסטים של תמיכה בבריאות הנפש וכו'. אבל בתכלס, כמה מהם באמת מתכוונים לזה? לי אמרו בחיי "אף אחד לא רוצה להיות ליד בן אדם בדכאון"...יותר מפעם אחת. זה תמיד הצחיק אותי. לך תגיד את זה לבן אדם עם נטיות אובדניות. קצת חוסר טאקט. למזלי תמיד יצאתי (אמנם בזחילה, עם ציפורניים מטונפות, ונפש עייפה) מהבורות השחורים שהייתי בהן במהלך חיי. אבל כמה היה לי חסר הבן אדם או החברה שישתלו בי פרחים. 

וכיום? אני חושבת שהבדסמ זה ה- darkest part שלי. וסתם חשבתי שזה מצחיק ואירוני, שבמקום כל כך אפל- דווקא שם אני פורחת. 

החיים מוזרים.

משכיבה את הילדה לישון. קראתי לה ספר, ואז היא התחילה לספר לי על ילדה מהגן שנותנת לה מכות וצובטת אותה. אז קודם כל, בחיים לא רציתי לתת סטירה לילדה בת 4 עד עכשיו. זו לא הפעם הראשונה שהבת שלי אומרת שהילדה הזאת הכאיבה לה. ודבר שני, FUCK. אין דבר יותר כואב מלשמוע אותה אומרת שהיא עצובה, ולדעת איך היא מרגישה....ולדעת שהעולם אכזר. וכמו תמיד...מתפללת שהיא תהיה יותר חזקה ממני, ולא תסבול כמוני. כי people suck. 😟

וכן...אני יודעת שהן בנות 4. ושאני כנראה מגזימה. מה לעשות. אני רגישה. והילדה הזאת היא החיים שלי. Literally.  

שיר מעולה. ואין כמו להיות קרייזי! 😜

הייתי אצל הפסיכולוגית הבוקר. היא אמרה שאולי כדאי להתחיל לדבר על כדורים antidepressants. כל החיים שלי מנסים לדחוף לי את החרא הזה. והייתי עליהם בתקופות שונות בחיי (ואם זה עוזר לאנשים, אז סבבה...שמחה בשבילם)

ואני לא רוצה. לאאאאאאא רוצה. רוצה ללמוד איך להתמודד עם דברים. רוצה ללמוד איך להיות יותר חזקה. ולא...לא בא לי עכשיו להתחיל כדורים. 

יצאתי משם מעוצבנת ממש עם הרגשה שלא בא לי לחזור אליה. 

אמא שלי ואחותי תמיד מנסות לדחוף לי כדורים. 

וזה מעצבן.

וכן- יש תקופות שאני ממש ב-rock bottom. 

ועדיין- אני מתפקדת, עובדת, מטפלת בילדה. 

ועם המצב עכשיו, איך אפשר לא להיות בדיכאון? 

זה רק מכעיס אותי. וזה גורם לי פשוט לרצות להיות הכי טובה שאני יכולה, ולהגיד להן אחר כך:

I told you so

ואולי אני מידי עקשנית. ואולי אני sabotaging בעצמי שאני לא מסכימה לקחת אותם. אבל אני חושבת שיש דרכים אחרות לטפל בדיכאון. 

ואני חלילה לא שופטת- כל אחד והבחירות שלו. אני מכירה הרבה אנשים שעל כדורים. 

אבל הייתי שם. וזה מרגיש כמו פלסטר זמני. ואני לא רוצה. 

בזמן האחרון אני לפעמים שוכחת לנשום. החרדות. המתח. במיוחד כל לילה...שאני מחכה שיחזירו את החטופים. אי אפשר לנשום. שרק יגיעו אלינו כבר. אי אפשר לישון. אי אפשר לחשוב. שיבואו כבר. 💔

אני ממש מנסה לדון לכף זכות אנשים, אבל נמאס לי מאנשים ש"קשה" להם להגיד בוקר טוב. כנראה שאני אוויר. לראות נשים מהגן של הבת שלי שפטפטניות (רואה אותן מקרקרות בפארק), רואות אותי ומסתכלות לכיוון אחר. או שאני אומרת היי או בוקר טוב, והן לא מועילות בטובן להגיד גם לי. שולחות לי מבט וחצי grimace. מה נסגר? וכן כן...אני יודעת שלכולן יש ילדים, עבודה, אולי בעל במילואים. זמנים קשים וכו'. אבל לוקח פאקינג שנייה וחצי להגיד בוקר טוב ולחייך לבן אדם אחר. 

שנייה. אולי 2 שניות.

אבל קשה להן. 

Bitches