Felicity

כבר כמה ימים שאני מרגישה טוב. ממש ממש טוב. יורדת על עצמי פחות. פחות עצלנית. מסדרת, מכבסת, מארגנת. אפילו נסעתי לתל אביב יום אחד. 

אני גם במחזור, ובדרך כלל בימים לפני, אני דכאונית למות. כל כך שאני מרגישה שאין טעם לחיים. 

הפעם לא היה לי את זה.

אני גם יורדת מכדורי anti depressants כבר חודש ושבוע, וציפיתי להרגיש חרא, וזה ההיפך. 

וזה פאקינג מפחיד אותי למוות. 

מתי יגיע הסטירה המצלצלת? התהום? ההרגשה שאני טובעת? 

מפחדת להרגיש אושר, כי זה תמיד מלווה בתהום.

מפחיד.

קורה לפעמים שביום שישי אנחנו נזכרים בדקה ה-90 שאין חלב. בדרך כלל אני בעבודה, ובעלי שולח הודעה שאין חלב. אז אני עושה הזמנה מוולט.

הפעם הייתי ממש עסוקה, ולא יכולתי להזמין. אז פשוט עניתי לו: "באסה."

הבוקר הוא התלונן שאין חלב לארוחת בוקר ולקפה. 🙄

"God, grant me the serenity to accept the things I cannot change, the courage to change the things I can, and the wisdom to know the difference."

אנחנו בטיפול זוגי.

המטפל הסביר לנו על תרגיל שקוראים לה "Sensate Focus" (התמקדות חושית).

זה דרך לעבוד על מגע בלי חרדות או ציפייה למשהו מיני. 

אנחנו צריכים להתחיל רק בלשבת אחד מול השני ולהחזיק ידיים.

אני יושבת שם, מקשיבה לו, ופשוט רוצה לבכות. 

ואז בלילה חולמת שזר שפגשתי בשדה התעופה בדרך לסקוטלנד (הלוואי עליי!), מזיין אותי בתוך השירותים. ואנחנו נפגשים שוב במקרה במלון בסקוטלנד. 

זה הרגיש כל כך אמיתי, שלא רציתי לקום, ולקח לי 40 דקות לצאת מהמיטה הבוקר. שסוף סוף קמתי, הסתכלתי על בעלי וחשבתי לעצמי "להחזיק ידיים, אה? Fuck my life." 🥺

וואו, כמה שנים לא שמעתי את השיר הזה. שיר שגורם לצמרמורת. מהמם. ❤️

לא מצליחה לנשום.

הראש. הלב. הכל כואב. 🥺

המחשבות לא מרפות. 

מרגישה שאני טובעת, וכל פעם שאני חושבת שאני מצליחה להרים את הראש מעל המים ולתפוס נשימה, בא גל ואני שוב שוקעת.

היה תקופה שלא שמרתי שבת. פשוט היה לי מידי קשה. לא נסעתי בשבת ולא הדלקתי אש, אבל הייתי רואה תכניות ומשתמשת במחשב. 

אני זוכרת שיחה עם אמא שלי, שאמרתי לה את זה. אני לא זוכרת איך הנושא עלה, אבל אמרתי לה. בסוף השיחה אמרתי "אני אוהבת אותך", והיא אמרה לי "אני אפילו לא יכולה להגיד לך שאני אוהבת אותך כרגע".

שיתפתי גם בת דודה שלי באחד מהשיחות שלנו, והיא אמרה "סבא בטח מתהפך בקברו". 

לפני שבוע אמא שלי שמרה על הבת שלי לכמה שעות, ובשיחת טלפון יותר מאוחר היא אמרה לי "את יודעת ש_____ (שם הבת) לא יודעת מה זה שבת?"

וזה כל כך עיצבן אותי. קודם כל, ממש לא מזיז לי אם היא יודעת או לא. היא בת 5. והיא אינטליגנטית. והיא כן יודעת מה זה שבת. אבל זה שאמא שלי הרגישה צורך להגיד לי את זה, שהבת שלי הולכת לתפילת ילדים כל שבת, ויודעת שלא רואים טלוויזיה או צובעים בשבת, פשוט גרם לי לדיכאון. 

בזמן האחרון אני פחות שומרת שבת. למה? ככה. כי המחשבות שלי לא נותנות לי מנוחה, ואפשר להשתגע. ויש הרגשת אשמה. ואני שונאת את זה. 

תמיד היה לי מאבק עם הדת. יש מידי הרבה דברים בדת שמעצבנים אותי. ועדיין, אני שומרת כשרות ומשתדלת לשמור שבת. 

אבל אני בת 43, ויש הרגשה שהאשמה תמיד תהיה. אני תמיד תוהה לעצמי מה היה קורה אם היו מהפנטים אותי ומוחקים את העבר שלי....במה הייתי בוחרת? באיזה דרך הייתי הולכת?

מה שכן- אני בחיים לא אגיד לבת שלי את מה שאמא שלי אמרה לי. כי אני אוהב אותה בכל מצב. דתיה. חילונית. לסבית. לא מזיז לי. העיקר שהיא תהיה מאושרת. אם טוב לה, טוב לי. 

אני רוצה לעמוד מולך ערומה,

עם עיניים פתוחות,

כשאני מסתכלת עליך,

ולא לצדדים, או לרצפה.

אני רוצה שתחקור את כולי.

כל סנטימטר,כל קימור, כל נקודת חן. 

שהאצבעות שלך יטיילו על הגוף שלי, 

ויגרמו לי צמרמורת. 

אני רוצה להרגיש את הכף יד שלך על הלחי שלי, 

מלטף אותי, 

ואני אסגור עיניים לדקה, ואחייך. 

רוצה שתשתיק את הקול בראש שלי.

שתרגיע את המחשבות שלי.

שתדע מה אני צריכה רק מלהסתכל לי בעיניים.

רוצה להיות במקום שזה מרגיש הכי טבעי בעולם.

בלי ביישנות.

בלי מבוכה.

בלי בושה.

ובלי אשמה. 

רוצה לשים את הראש שלי על החזה שלך ופשוט להיכנע לחיבוק שלך. למגע שלך. 

בלי חששות. בלי פחד. בלי רגליים קרות. 

פשוט להיות שם. שלך. 

שיר כיפי ונוסטלגי לילדי שנות ה-80.