צחצחנו שיניים. הבת שלי סיימה, המשיכה להסתכל במראה ואמרה: "כשאני אהיה גדולה יהיה לי תינוק/ת." כולה מחוייכת ומתוקה.
ואז היא הסתכלה עליי ושאלה: "את תהיי בחיים אז?"
ואני? אני אחרי שבוע בלתי פוסקת של מחשבות על מוות (כי בחור צעיר ובריא נפטר מהתקף לב), אני גם לא מרגישה טוב, גם לפני מחזור, גם חרדתית למות בגלל המצב....בקיצור, I'm a mess.
ופשוט התחלתי לבכות. לא יכולתי להסתיר את זה. לא רציתי גם. פשוט עניתי לה שאני ממש מקווה שכן, ושזה יהפוך אותי לסבתא וזה ממש מרגש.
התנצלתי לפניה שאני בוכה. אמרתי לה שאני פשוט רגישה כרגע. שזה תקופה קשה. חיבקתי אותה והרגשתי את כל הרגשות החרא שאפשר להרגיש כאמא. חשבתי על הילדים שלנו. על מה שהם עוברים בשנים האחרונות. מתחילת הקורונה ועד עכשיו. זה פשוט לא נורמלי. וזה חרא.
קראתי לה ספר לפני השינה, אמרנו שמע ישראל, שרנו המלאך הגואל, והיא נרדמה בזרועותיי. ועכשיו אני שוב בוכה. פאק עם ההרגשה הזאת. ואין שום פואנטה לפוסט הזה. סתם פורקת.