Felicity

לא נרדמת. בא לי להקיא. לא הייתי קרובה לאירועים ב-7.10, לא הכרתי אנשים שנרצחו. ועדיין, הרגשתי באבל. מרגישה באבל. וההרגשה של החוסר אונים משגעת. מנסה לא לראות מידי הרבה בפייסבוק כי אני יודעת שזה פשוט יגרור אותי לתהום. ואני צריכה להיות שפויה בשביל הבת שלי. אבל המחשבות על החטופים ועל המשפחות שנהרסו לא עוזבות אותי. והרוע ואנטישמיות שיוצאות מכל חור בעולם מעציבה אותי. איך אפשר לתלוש פוסטר של תינוק או ילד שנחטף? לעזאזל, איך? לא אכפת לי באיזה "צד" האנשים האלה....אבל איך? זה פשוט pure evil. לבבות של אבן. נשמות שחורות. לא מצליחה להפסיק לבכות. כל כך כל כך כואב. הזוי שכבר חודש וחצי עבר והחטופים עדיין שם. שיחזרו כבר. שיהיה לנו קצת נחמה בתוך כל הכאב הזה. ואין לי ספק שהם דואגים אחד לשני, כי אין כמו העם שלנו. אבל שיחזרו. דיי. עכשיו. 💔

Naked bodies.

Your eyes pierce my soul.

But there is nowhere to hide.

Your hand touches me.

I shiver.

My brain won't turn off.

It is nagging and persistent.  

I feel you standing behind me.

Your breath on my neck.

You whisper in my ear.

I disassociate. 

Because I'm a good girl.

Good girls shouldn't want to be whores.

I feel my breathing getting deeper. 

My temperature rising.

I feel myself getting wet. 

You pinch my nipples hard.

I close my eyes.

I moan in pleasure.

"Fuck me" I whisper.

You don't hear me.

"Fuck me please" I say again. 

You laugh.

You shove me on my knees.

And before I can utter another word,

your cock fills my mouth.

I suck, as you fuck my mouth hard.

I gag.

I drool.

My eyes start to tear.

You grab my hair.

I look up at you. 

You push it deeper.

I choke.

I feel myself dripping at this point.

Aching to be fucked.

You stand me up.

You bend me over. 

"Yes!" I think to myself. 

You shove your cock into my pussy with no mercy.

You pull my hair with one hand and slap my ass with the other.

"Yessss"

Harder. Harder. Harder.

Deeper. Deeper. Deeper.

"Yes"

"Yes"

"Yes"

"Yes"

"Yesssssssssssssssssssss"

You take it out before I orgasm. 

Grab my face.

I open wide. 

You cum in my mouth.

I gag.

You hold my nose closed. 

Forcing me to swallow.

I feel a hard slap across my face. 

"Good girl" You say as you take the remaining cum, that dripped out of my mouth, and wipe it all over my face.

I smile. 

I guess some good girls are meant to be whores after all.

אחד השירים המהממים...

אסלות עם ירידת מים אוטומטית!

לא סיימתי!!! 😠

אני האויבת הכי גדולה של עצמי. 

מרגישה על רכבת הרים. עולה ויורדת. 

יש ימים שאני מתפקדת מעולה ומרגישה בסדר.

ויש ימים כמו היום שהקלטת בראש רק שלילית.

יורדת על עצמי. מרגישה טיפשה. שמנה. מכוערת. 

רק רוצה לחזור למיטה ולהתנתק מהעולם. 

שהייתי נערה הייתי חולמת שמישהו חוטף אותי מהבית של ההורים. כן, הייתי דפוקה בראש (עדיין...)

אתמול היה לי אותה מחשבה. 

מנוס מהמחשבות. מהשגרה השוחקת. מהאחריות. 

תיכף בת 41 ועדיין לפעמים מרגישה כמו בת 16....

אוף.

נראה לכם שיש bdsm-dar כמו gaydar?

כי לפעמים אני פוגשת מישהו וחושבת שהוא בטוח נשלט או שבטוח שולט....חבל שאין דרך לבדוק את זה. 😜

צריך להתחיל פה missed connections כמו שיש ב-Craigslist.

לא יודעת. יכול להיות שאני פשוט חרמנית....

אני גדלתי בהרגשה שהייתי שקופה רוב הזמן.  

הייתי מבלה שעות בחדר לבד, בוכה. שומעת מוזיקה, או כותבת.

הרגשתי לבד בעולם. 

ואז לא היה את כל הטיק טוק/פייסבוק/אינסטגרם של היום. 

ופחות היה את כל ענייני החרם.

כולנו (כולל אני) כל כך שקועים בשטויות האלה לפעמים. 

אז תשימו לב. למשפחה. לחברים. לילדים שלכם. 

כמות ההתאבדויות בקרב ילדים עלה בצורה מפחידה. 

שמעתי את השיר הזה ופשוט בכיתי. 

פשוט תהיו שם. אם הילד או ילדה שלכם מבלה שעות לבד בחדר ולא יוצא...אל תתנו לו. באמת. אל תהיו כל כך עסוקים שאתם מתעלמים מזעקה שקטה. 

הנשמה שלי צרחה ואף אחד לא שמע. 

ואני מתפללת כל יום שהבת שלי לא תרגיש איך שאני הרגשתי. ומפחיד אותי לשלוח אותה לעולם הגדול והמפחיד....לא חסר לי חרדות לגביה. אבל אני משתדלת להיות פה בשבילה ומקווה שהיא תהיה הרבה יותר חזקה ממני. 

הגבול נמתח. לראשונה חשבתי שאעבור אותו. פתחתי את הלב. נתתי לך להיכנס. אמרתי מה שחשבתי. ואולי אמרתי מידי הרבה. זה נגמר במהירות שזה התחיל. ועכשיו החומות חזרו. והלב נסוג. ואני מרגישה מטומטמת שבכלל נתתי למחשבות שלי לעוף למקומות האלה. 

?Who the f#&$ am I 🥺

“Take it one step at a time. One step and then the next gets you where you’re going.”

― Robert R. McCammon, quote from Swan Song

לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי את זה. שרומא לא נבנתה ביום. צריכה לקחת baby steps...ולפעמים זה יכול להיות הצעד הכי קטן בעולם, שרוב האנשים היו כנראה צוחקים עליי, אם היו שומעים כמה זה היה לי קשה. אבל צועדת. וחיה. ופה. למרות שלפעמים בא לי לוותר. כי פאק, החיים קשים. 🙁