היה תקופה שלא שמרתי שבת. פשוט היה לי מידי קשה. לא נסעתי בשבת ולא הדלקתי אש, אבל הייתי רואה תכניות ומשתמשת במחשב.
אני זוכרת שיחה עם אמא שלי, שאמרתי לה את זה. אני לא זוכרת איך הנושא עלה, אבל אמרתי לה. בסוף השיחה אמרתי "אני אוהבת אותך", והיא אמרה לי "אני אפילו לא יכולה להגיד לך שאני אוהבת אותך כרגע".
שיתפתי גם בת דודה שלי באחד מהשיחות שלנו, והיא אמרה "סבא בטח מתהפך בקברו".
לפני שבוע אמא שלי שמרה על הבת שלי לכמה שעות, ובשיחת טלפון יותר מאוחר היא אמרה לי "את יודעת ש_____ (שם הבת) לא יודעת מה זה שבת?"
וזה כל כך עיצבן אותי. קודם כל, ממש לא מזיז לי אם היא יודעת או לא. היא בת 5. והיא אינטליגנטית. והיא כן יודעת מה זה שבת. אבל זה שאמא שלי הרגישה צורך להגיד לי את זה, שהבת שלי הולכת לתפילת ילדים כל שבת, ויודעת שלא רואים טלוויזיה או צובעים בשבת, פשוט גרם לי לדיכאון.
בזמן האחרון אני פחות שומרת שבת. למה? ככה. כי המחשבות שלי לא נותנות לי מנוחה, ואפשר להשתגע. ויש הרגשת אשמה. ואני שונאת את זה.
תמיד היה לי מאבק עם הדת. יש מידי הרבה דברים בדת שמעצבנים אותי. ועדיין, אני שומרת כשרות ומשתדלת לשמור שבת.
אבל אני בת 43, ויש הרגשה שהאשמה תמיד תהיה. אני תמיד תוהה לעצמי מה היה קורה אם היו מהפנטים אותי ומוחקים את העבר שלי....במה הייתי בוחרת? באיזה דרך הייתי הולכת?
מה שכן- אני בחיים לא אגיד לבת שלי את מה שאמא שלי אמרה לי. כי אני אוהב אותה בכל מצב. דתיה. חילונית. לסבית. לא מזיז לי. העיקר שהיא תהיה מאושרת. אם טוב לה, טוב לי.