הייתי אצל הפסיכולוגית הבוקר. היא אמרה שאולי כדאי להתחיל לדבר על כדורים antidepressants. כל החיים שלי מנסים לדחוף לי את החרא הזה. והייתי עליהם בתקופות שונות בחיי (ואם זה עוזר לאנשים, אז סבבה...שמחה בשבילם)
ואני לא רוצה. לאאאאאאא רוצה. רוצה ללמוד איך להתמודד עם דברים. רוצה ללמוד איך להיות יותר חזקה. ולא...לא בא לי עכשיו להתחיל כדורים.
יצאתי משם מעוצבנת ממש עם הרגשה שלא בא לי לחזור אליה.
אמא שלי ואחותי תמיד מנסות לדחוף לי כדורים.
וזה מעצבן.
וכן- יש תקופות שאני ממש ב-rock bottom.
ועדיין- אני מתפקדת, עובדת, מטפלת בילדה.
ועם המצב עכשיו, איך אפשר לא להיות בדיכאון?
זה רק מכעיס אותי. וזה גורם לי פשוט לרצות להיות הכי טובה שאני יכולה, ולהגיד להן אחר כך:
I told you so
ואולי אני מידי עקשנית. ואולי אני sabotaging בעצמי שאני לא מסכימה לקחת אותם. אבל אני חושבת שיש דרכים אחרות לטפל בדיכאון.
ואני חלילה לא שופטת- כל אחד והבחירות שלו. אני מכירה הרבה אנשים שעל כדורים.
אבל הייתי שם. וזה מרגיש כמו פלסטר זמני. ואני לא רוצה.
