"Be with people who grow flowers in the darkest parts of you."
ראיתי את זה היום בפייסבוק. המחשבות שלי ישר הלכו לבדסמ ולדיכאון.
כבן אדם שסובל מדיכאונות, למרות כל ההתקדמות בעולם לגבי הסטיגמה של דיכאון- עדיין יש סטיגמה. מרגישה שהרבה אנשים צבועים. שמים בפייס פוסטים של תמיכה בבריאות הנפש וכו'. אבל בתכלס, כמה מהם באמת מתכוונים לזה? לי אמרו בחיי "אף אחד לא רוצה להיות ליד בן אדם בדכאון"...יותר מפעם אחת. זה תמיד הצחיק אותי. לך תגיד את זה לבן אדם עם נטיות אובדניות. קצת חוסר טאקט. למזלי תמיד יצאתי (אמנם בזחילה, עם ציפורניים מטונפות, ונפש עייפה) מהבורות השחורים שהייתי בהן במהלך חיי. אבל כמה היה לי חסר הבן אדם או החברה שישתלו בי פרחים.
וכיום? אני חושבת שהבדסמ זה ה- darkest part שלי. וסתם חשבתי שזה מצחיק ואירוני, שבמקום כל כך אפל- דווקא שם אני פורחת.
החיים מוזרים.
