אני רוב הזמן מנסה לא להיזכר בהתנהגות של אבא שלי כשהייתי ילדה. כי זה לא עושה לי טוב.
אבל מידי פעם הכל צף. הערב הרמתי את הקול על הבת שלי. הייתי עייפה, מתוסכלת, והיה לי יום קשה. לא צרחתי. לא צעקתי. פשוט דיברתי בטון שהיא לא רגילה לשמוע. והיא כיסתה את האוזניים, בכתה, ואמרה שאני מכאיבה לאוזניים שלה.
ואני מיד אמרתי שאני כל כך מצטערת, שלא הייתי צריכה להרים את הקול, ושהיא צודקת. חיבקתי אותה. נישקתי אותה. ביקשתי שהיא תסלח לי. ושהיא נרדמה, בכיתי בעצמי.
וזה גורם לי לתהות איך אבא שלי יכל להתנהג כמו שנהג. ואני תמיד קשה עם עצמי, ומרגישה שאני חיה בעבר ושאני צריכה פשוט to get over it.
אבל שהוא צועק עכשיו, אני חוזרת להיות ילדה בת 8 מפוחדת. וזה לעולם לא ייעלם. זה תמיד יהיה שם. ולראות איך הבת שלי מגיבה למשהו שהיה כל כך "קל", גורם לי להבין שאין פלא שאני בטראומה ונשארו צלקות לכל החיים.
ואיך אפשר להרים יד על ילדה קטנה? אני זוכרת את הפחד שעליתי במדרגות לחדר. והדקות שחיכיתי לו שיבוא עם החגורה? כל דקה הרגישה כמו שעה. והמחשבות על לברוח כדי שהוא לא יכה אותי. אבל אמרתי לעצמי שאם אברח, זה יהיה הרבה יותר גרוע.
הייתי גם ילדה כל כך כל כך טובה. אני לא מבינה, ולא זוכרת, מה עשיתי שהגיע לי לקבל עונשים.
אבל קיבלתי. והוא בחיים לא ביקש סליחה. אף פעם, על כלום.