קניתי דובדבנים, ורציתי לתת לבתי,אחרי שהגענו הביתה מהגן. בדרך כלל אני חותכת אותם ומוציאה את הגלעינים. אבל היא ממש רצתה לאכול אותם לבד. היא בת 5.5, אז אמרתי לה שאפשר, אבל שהיא תיזהר לא לבלוע את הגלעין.
הייתי עסוקה עם משהו אחר (בעלי ישב איתה אבל כנראה בפלאפון), ופתאום אני שומעת אותו אומר לה "לא לבלוע. בלעת?" והיא אומרת לו כן.
אני יוצאת מהחדר בזמן שהוא שואל אותה כמה היא בלעה. היה נראה שעוד שנייה היא בוכה, אז לקחתי אותה אליי ואמרתי לה שהכל בסדר, אנחנו לא כועסים, ושאנחנו רק רוצים לדעת כמה גלעינים היא בלעה. אז היא אומרת לי בשיא הנונשלנטיות "רק 6".
היא הייתה כל כך מתוקה, ואני פשוט התפקעתי מצחוק. אני יודעת שזה אולי לא התגובה הנכונה. 🤦🏻♀️
אני מודעת לזה שילדים צריכים גבולות, ומשתדלת להציב לה גבולות נורמליות. לפעמים זה קשה, כי אני לא רוצה להיות אבא שלי....אבל בו זמנית גם לא רוצה להיות בקיצון השני של זה, ולתת לה לעשות מה שבא לה.
אבל לא יכולתי. הדרך שבא היא אמרה את זה והבעת הפנים שלה פשוט הרגו אותי.
ולא יכולתי להפסיק לצחוק. בכיתי מרוב צחוק. ואז היא התחילה לצחוק, ובעלי התחיל לצחוק.
וזה הרגיש כל כך טוב. כל כך משחרר. לא צחקתי ככה הרבה זמן. ❤️