מילים שמנסות לגעת...בנשמה

איתו זה חיוך שמתגלגל וציניות חכמה. איתו זה ללכת יד ביד ככה כי מרגיש. איתו זה השלווה של הרגע. איתו זה לדעת לקבל אותנו אחרת בלי הגדרות. איתו זו הדרך שנבחרה ומתאימה לקוסמוס הקיים. ואיתו, כן איתו ציצלול השעון שמעיר אותנו כל בוקר מתריע על יום חדש בפתח. 

הוא זומם עליי. מידיי פעם בעבודה, בודקת בלוגים חביבים ומלייקת. והוא לפתע משום מקום שולח לי הודעה וזו לשונה: חזרי לעבודה!  מה שהוא לא מבין וכנראה לא ממש יודע על מי הוא נפל. הוא לא יודע שמי ששולט בכל או בהכל היא פולניה נרגנת. ובאמת לא ממש כדיי לעצבן אותה. מה כן הוא יודע שלמרות ואף על פי חן נעימה לא ההרגשה להיות מוקף, עטוף ומאד מאד ראוי. בורכת ובורכתי. 

כשאני מסופקת ככה הכי נעים לי. וגם לו. נכון חמוד? 

הוא רואה את עצמו בי. הנתינה, הקבלה, ההכלה. הוא רואה את עצמו בי. הדאגה, הרצון, הכמיהה. הוא רואה את עצמו בי. הירידה לפרטים הקטנים, ההבנה, החיבור. הוא רואה את עצמו בי. החיבוק, תשומת הלב, הגעגוע. הוא רואה את עצמו בי. החשש, הדאגה, הלא נודע. הוא רואה את עצמו בי. הריחות, הטעמים, עוצמת הרכות. הוא רואה את עצמו בי. רגישות, תאווה, תשוקה. הוא רואה את עצמו בי. געגועים, דמעות, חיוכים...... ובגלל שהוא רואה את עצמו בי, שלולה מפניו. 

אני כמו סיר בישול איטי. בשר משובח, תבלינים מדהימים וזמן. לזמן יש חשיבות בכל הבישול,לספוג את הטעמים, לרכך את הבשר שיצא חמאתי וטעים. אני כמו סיר בישול איטי, לוקחת את הזמן להתבשל בו ולספוג לתוכו את עצמי איתו.

ככה, הכי פשוט והכי מרגש, מקבלת הודעה: miss you.חיוך.miss you to

לרגע אחד, תוך כדיי שיחה, דמעתי. הרגשתי את כובדה של השיחה, הבנתי את תוכנן של המילים ועד כמה עצב גלום בהן. דמעתי כי במראה שהצבתי בפניי ראיתי אשה בדמותי, יפה ועצובה. לרגע, רק לרגע. לבשתי את המסכה המדהימה והנה אני שוב מחייכת ושמחה. 

חובבת את החיוך שלו כשאני מדברת ללא הפסקה ונשארת לפעמים ללא אויר לנשימה, חובבת את תשומת הלב שמורעפת עליי כל הזמן, חובבת את הטעמים והמטעמים כשאני מכינה ומגישה לו נגיסה נגיסה, חובבת את האוירה שמסביב שמעצימה את רצוני להיות שם במקום ההוא החם, חובבת את התפאורה הכל כך פשוטה וצבעונית גם יחד, חובבת את המילים והמנגינה שלפתע מקבלות משמעות חדשה. חובבת, פשוט חובבת...אותך.

מתעוררת מתנומה של שנים. לאט לאט מעכלת את החום שמועבר אליי. מתכרבלת לי בתוכו ומרגישה מאד מוכלת איתו. כל מילה, רגע, נחקק בזכרון ומאובד לגוף, לנפש. יודעת שאלו רגעים שאזכור, רגעים שפעם לא היו קיימים. יודעת עד כמה הוא מודע, נרגש ומבין כמוני. מתעוררת לי ליום, לימים שמבשרים את השינוי שחל בי. נעים לי. 

כששאלתי אותו למה בעצם הוא רוצה בחברתי, ענה: " אוכל וסקס".  מחמיא מאד אבל... סקס עם פולניה ביננו זה לא ממש, איך אומרים, קיפאון למות. ואוכל פולני מרב היותו תפל ולבקני משהו, לא מסעדת גורמה הכי טובה בעיר.בקיצור הוא לא מבין עד כמה רעב הוא ישאר כשיהייה במחיצתי. הנה  הזהרתי!