לפני 3 שנים. 15 במרץ 2021 בשעה 19:46
כשהגוש חונק בגרון ועוד רגע ממש הדמעות תזלוג להן באין מפריע, ידו מושטת אליי ומצמידה את ידי בידו באמירה מאד נקודתית וחזקה: תוציאי את כל הכאב, העצב, החולשה החוצה. מתוך נימיי הנפש, מתוך נקבוביות גופך. מרגישה את האחיזה הזו הבטוחה, המרגיעה שנותנת לי להבין שאני עטופה, מוגנת. ולהתפוגג זו לא פונקציה מבחינתו, ההפך, להשאר, כאן ועכשיו, להמשיך לנוע ולהביט קדימה אל עבר המחר. ואני נותנת לעצמי את הפריוילגיה הזו לנוח מעט ולדעת שהדרך לשם לקשת ההיא שמחכה לי מעבר לפינה מתקצרת בזכות היכולת שלו להיות איתי במסע.והוא שומר עליי, שומר על פסיעותיי המדודות בדרך לאי שם...... עולם.